אימון במיינדפולנס משפיע על המוח, מערכת החיסון, והטלומרים

מדור בריאות של עיתון "הארץ" פרסם מאמר שנאוה ואני כתבנו על הצדדים הפסיולוגיים יותר של אימון במיינדפולנס.

http://www.haaretz.co.il/news/health/research/1.2517857

המאמר עבר עריכה משמעותית ומועילה על ידי העורכת רונה מור, אבל למיטיבי הדרך אני מצרף כאן גרסה מוקדמת וארוכה יותר.

—–

הברכה והקללה של הרפואה המודרנית היא יכולתה להאריך את משך החיים ולהתמודד עם שנים רבות של כאב, נכות או מחלות כרוניות. סבל ממחלה ממושכת אינו נעצר באי נוחות גופנית. זה לא מפתיע מי שמתמודד למשל עם סרטן או אפילו פריצת דיסק יחווה כעס, חרדה, לחץ, דיכאון, קשיים חברתיים וזוגיים, או בעיות בתחום המקצועי. לצערנו מדובר במעגל סבל המזין את עצמו . כיום ישנן עדויות חד-משמעיות שגם המצב הנפשי הרעוע בעקבות המחלה עשוי להשפיע מאוד על המצב הגופני . כלומר, הקושי להתמודד עם המחלה עלול להיות בעצמו גורם לחץ שלאורך זמן מפחית את עמידות הגוף, יוצר שחיקה וסבל נוסף. למשל, מערכת החיסון, הלב וכלי הדם מושפעים ישירות ממצבי לחץ ומתח ולאורך זמן עלולים להיפגע.

תגובת לחץ היא תגובה טבעית של הגוף למצב של איום. בזמן של איום זה הגיוני, למשל, להעלות את לחץ הדם, ולהגביר את הקצב ואת ספיקת הלב. כשהמוח תופס שמשהו מאיים עלינו, מתחילה תגובת שרשרת עצבית והורמונלית שמכינה את הגוף להתמודדות אופטימלית עם מצב הסכנה. למשל, לחץ הדם יעלה כדי לספק לשרירים חמצן ואנרגיה במהירות ולהכין את הגוף למנוסה או מאבק עם הגורם המאיים. שרירי הלב וכלי הדם יתאמצו יותר כדי להזרים דם רב יותר במהירות גדולה יותר.

מחלה היא כמובן גורם מאיים בפני עצמו, אבל היכולת האנושית המופלאה לחשוב עליה, לדאוג ולהחרד גורמת לגוף להידרך כאילו מעבר לפינה אורבת בכל רגע חיה טורפת שעומדת לזנק עלינו. כשמצב העוררות הזה נמשך יום אחרי יום, שעה אחרי שעה הוא לא שונה בהרבה מכל מצב אחר של לחץ כרוני.

אפשר לקחת את לחץ הדם כדוגמה. יש הגיון בלחץ דם גבוה בזמן סכנה, שכן הוא מאפשר ליותר חמצן ואנרגיה להגיע לאיברים הנכונים ולאפשר לשרירים להאבק עם האיום או לברוח במהירות. כיוון שלחץ הדם נקבע בין השאר על ידי כיווץ השרירים סביב כלי הדם, ושרירים שמכווצים לאורך זמן מתעבים, אחרי תקופה ארוכה של לחץ דם גבוה עלולה להיפגע גמישות דופן כלי הדם. בנוסף, הזרימה בלחץ יוצר מערבולות, במיוחד באזורי הפיצול של כלי הדם, שפוצעות את דפנות העורקים ויוצרת תגובה דלקתית. באזור הפגוע מתחילים להצטבר תאי שומן, טסיות דם, וחומרים נוספים שחלקם מופרשים אל הדם אפילו ביתר שאת בזמן לחץ. התוצאה של כל זה ידועה – עלייה משמעותית בסיכון לחסימת מעבר דם בצינורות. אם החסימה הזו מתרחשת במוח במוח אנחנו קוראים לזה שבץ. אם היא קורית במעטפת הלב, אנחנו קוראים לזה התקף לב.

בזמן איום מיידי אין טעם להשקיע אנרגיה בתחזוקה שוטפת של מערכת החיסון, שתפקידה להתמודד עם הטווח הרחוק, אלא להפנות משאבים לטווח הקצר. נעשית ירידה בייצור של תאי מערכת החיסון, והתאים הקיימים מופנים אל הפריפריה להתכונן לפציעה אפשרית. זו אכן תגובה פיסיולוגית הולמת למצב בו הגוף יידרש למאבק או מנוסה. אבל לאורך זמן דלדול של מערכת החיסון יוביל להתמודדות לקוייה עם מזהמים. גם מערכת העיכול מפסיקה לקבל הזנה של דם בזמן לחץ. הפניית משאבים לשרירים ולא לעיכול היא התגובה הנכונה בדקות הקריטיות של מצב חירום, אבל היא יוצרת בעייה מתמשכת בטווח הארוך.

הרבה לפני שהפיסיולוגיה נפגעת באופן משמעותי מהלחץ הכרוני, מתחילות תופעות שודאי מוכרות לרבים מאיתנו. מבחינה גופנית שרירים מכווצים, כאבי ראש וגב, בעיות עיכול ובעיות שינה ומהבחינה הנפשית מחשבות מטרידות של דאגה וייאוש. אנחנו קוראים לזה לפעמים "כפל קנס". לא רק שאתה סובל ממחלה כרונית שגורמת לכאב, אי נוחות, וטיפולים בלתי נעימים, אלא אתה גם מפתח שורה של תסימינים משניים שקשורים לדרך ההתמודדות שלך איתם.

brain-mindful

1. החלק הקדמי בקליפת המוח הקדם-מצחית ((APC – תפקיד מרכזי בתהליכי מודעות || 2. קליפת המוח הקדם-מצחית (OFC) – תפקיד מרכזי בוויסות עצמי וויסות רגשות || 3. פיתול החגורה הקדמי (ACC) – תפקיד מרכזי בוויסות עצמי, ויסות רגשות, ויסות כאב וקבלת החלטות || 4. היפוקמפוס (Hippocampus)– תפקיד מרכזי בזיכרון ולמידה || 5. האונה הקודקודית (Sensory Cortex) – תפקיד מרכזי בניטור חושים || 6. אינסולה  (Insular Cortex)– תפקיד מרכזי בניטור המצב הפיזיולוגי של איברים פנימיים || מקור: כתב העת Neuroscience & Biobehavioral Reviews , 2014

בשנים האחרונות עולה המודעות להטמעת אורח חיים בריא וכניראה שאין אדם שלא שמע לפחות שאפשר להפחית את הסיכון לסתימת עורקים על ידי דיאטה נכונה ופעילות גופנית. אי אפשר להמעיט בחשיבות נזקי המזון המעובד והממותק, זיהום האויר, וחוסר בפעילות גופנית נכונה. מדוע אם כן, שנמעיט בחשיבות "הרגלי התזונה" הפסיכולוגיים שלנו שכוללים מנה גדושה של צפייה בטלויזיה, עבודה מול מחשב, חוסר מודעות גופנית, וצמצום של המרחב השקט בחיים שלנו? בחזית המחקר צומח עכשיו גוף ידע חדש המצביע גם על תועלות רבות בתחום של אימון נפשי וקוגניטיבי, ובכלל זה מדיטציה. תחזוקת המוח שלנו מתחילה לקבל מקום ראוי בשיח הרפואי והפסיכולוגי. מחקרים מחזית חקר המוח והפסיכולוגיה מראים כי לאימון במדיטציה, אפילו במשך שמונה שבועות, השפעה על המצב הנפשי של חולים ובריאים כאחד. אך הנתון המפתיע שעולה מהמחקר הוא שההשפעה אינה רק בתחום המעורפל יחסית של הדיווח הסוביקטיבי של אנשים, אלא אפילו במדדים פיסיולוגיים מובהקים עד רמת מבנה הטלומר של הכרומוזום.

הבולטת מבין שיטות המדיטציה לעניין זה היא מיינדפולנס – מדיטציה ממקור בודהיסטי שבלבוש מערבי ומדעי כוללת אימון שיטתי של הפניית הקשב אל הגוף והחושים ומפחיתה צורות חשיבה מעוררות חרדה ומתח קיימים מספר תרגילי מיינדפולנס, אך המשותף להם הוא אימון בהפנייה של מוקד הקשב אל משהו שמתרחש כאן ועכשיו על חשבון מחשבות שעוסקות במשהו שהתרחש בעבר או שעומד להתרחש בעתיד. זה לא סוד שכמעט בכל רגע פנוי בו אנחנו לא עושים שום דבר במיוחד (וגם בהרבה רגעים בהם אנחנו עושים) המחשבות שלנו עסוקות במשהו אחר. למעשה מחקר שהתפרסם בשנת 2010 הראה שאצל 2250 נבדקים אמריקאים המחשבות נדדו כמעט 50% מהזמן, ובלי קשר לסוג הפעילות בו עסקו. הממצא המפתיע במחקר היה שיש קשר ברור בין רמת האושר המדווח לנדידת המחשבות – רמת אושר גבוהה ביותר דווחה לא כשהמחשבות נדדו למשהו נעים, אלא כשהן לא נדדו כלל! המחקר שהתפרסם בכתב העת science קיבל את הכותרת "תודעה נודדת היא תודעה לא מאושרת".

אימון במיינדפולנס פירושו הזמנה להתמקד דווקא במה שמתרחש כאן ועכשיו, והחושים השונים עוזרים לנו כיוון שמה שאנחנו חשים, בניגוד לתוכן המחשבות, הוא תמיד כאן ועכשיו. בהתאם לממצאי המחקר על נדידת המחשבות, הנחת העבודה היא שרוב הלחץ הכרוני ממנו אנחנו סובלים בעולם המערבי נובע למעשה מהיכולת המופלאה שלנו להרהר שוב ושוב בדברים מדאיגים, מטרידים, מסוכנים שככל הנראה לא יתרחשו לעולם. (מארק טוויין אמר "היו לי הרבה דאגות בחיי ורובן לא התרחשו") ההפנייה של הקשב הרחק מהתכנים השליליים האלה בעצמה יכולה להפחית את עוצמת הלחץ שנוצר בעיקבותיהם. מבחינה מוחית, המחקר של נורמן פארב (Farb, 2007) הראה שאצל מתרגלי מיינדפולנס מנוסים רואים פעילות חסר ברשת הקרויה "Default Network" שעוסקת בבניית הנראטיב של העצמי, ומנגד עלייה בפעילות חלק של האינסולה שקשור לתחושת העצמיות שאינה נרטיבית אלא גופנית. אצל מתרגלי מדיטציה ותיקים הפעילות של הרשתות האלה מובחנת ונפרדת יותר. במקרה של חרדה או דיכאון שינוי כזה מאפשר לאדם להתנתק או לפחות להתרחק מהתוכן של "הסיפור" שעוסק בהצדקות לחרדה או ליאוש, ולהתחבר לתחושת עצמיות שאינה תלויה בסיפור כלל. במושגים קוגניטיביים אימון במיינדפולנס מאפשר הפחתה של רומינציה, מנגנון של חשיבה חזרתית ולא יעילה ש"עוזר" לשימור והחמרה של דיכאון.

כשמתרחשת ירידה של הרומינציה, של המחשבות הדאגניות או התפיסה העצמית המיואשת, המוח מפסיק לצלצל בפעמוני האזעקה והגוף יכול לחזור למצב הטבעי של רגיעה ומנוחה. בדומה לשיטות מדיטציה והרפייה אחרות, אפשר להשיג באמצעות אימון במיינדפולנס רמה עמוקה של הרגעה, שיכולה בעצמה לספק לגוף את הזמן הדרוש לשקם את התיפקודים שנעלמים בזמן תגובת לחץ ולמנוע התדרדות אל תחלואה גופנית, כמו מחלות לב וכלי דם. אבל אימון במיינדפולנס אינו מביא נועד רק להרגעה. זה אפילו נפוץ שבשלבים הראשונים של האימון נתקלים בקשיים שנובעים מהמפגש עם הקשב הקופצני והמחשבות. אבל זה קצת דומה לשרירים התפוסים והעייפות שיגיעו בעקבות התחלה של אימון במכון כושר – שלב הכרחי שיש לעבור כדי לפתח מיומנות וכח חדשים. עם הזמן מתפתחת המיומנות המוחית והקשב מפסיק להיות קופצני ולא שקט, ואפשר להבחין בתכנים המטרידים של המחשבות בלי להיגרר למערבולת רגשית חזקה.

האימון במיינדפולנס, אם כן, אינו הסחת דעת, כמו בדמיון מודרך, ואינו הרגעה גרידא כמו בהרפייה, אלא פיתוח של שליטה על מוקד הקשב והיכולת להחזיק קשב רחב ופתוח שמכיל גם את התכנים הלא נעימים.

ההשפעה של אימון כזה על המוח לא אמורה להפתיע את מי שמבין שהמוח הוא בסופו של דבר איבר למידה, שמתאים את המבנה שלו לחוויות שאנחנו חווים. תתאמן בכינור כמה שעות בכל יום במשך כמה שנים והאזורים ששולטים בתנועת האצבעות ששולטות על המיתרים יגדלו. למד בעל פה את מפת הרחובות והאתרים של לונדון המונה מעל 300 מסלולים ו20,000 נקודות ציון כדי לעמוד בהצלחה בבחינת ההסמכה של נהגי המוניות הלונדוניים והפלא ופלא החומר האפור בהיפוקמפוס האחראי על זכרון ונווט במרחב יתפח ויגדל. [A5]

יכולות מוחיות אינן נתון קבוע שאנחנו תקועים איתו לכל החיים, אלא משהו שרכשנו ואנחנו יכולים בעמל מסויים גם לשנות. מבחינה זו, אין סיבה לחשוב שנטייה למחשבות שליליות, בהלה, או קשב מפוזר יהיו שונים מכל מיומנות מנטלית אחרת. השאלה היא רק מה ללמוד ואיך להתאמן כדי להפוך את השינוי הרצוי ליציב וממושך.

מחקר שפורסם ב-2007 בכתב העתSocial Cognitive and Affective Neuroscience  הראה בין השאר שאצל מתרגלי מיינדפולנס מנוסים עלתה הפעילות באינסולה – חלק מוחי שמחזק את תפיסת העצמי כיישות עם גוף ותחושות. בעת חרדה או דיכאון שינוי מוחי כזה מאפשר לאדם להתרחק מהתוכן של "הסיפור" שעוסק בהצדקות למצבים נפשיים אלו, ולהתחבר לתחושת עצמיות יציבה שאינה תלויה בסיפור כלל. כלומר, אימון במיינדפולנס עשוי להפחית רומינציה, מנגנון של חשיבה חזרתית לא יעילה. כאשר הרומינציה פוחתת, ועמה המחשבות הדאגניות והייאוש, המוח מפסיק לצלצל בפעמוני האזעקה והגוף יכול לחזור לרגיעה ומנוחה. אלו יכולות לספק לגוף את הזמן הדרוש לשיקום התפקודים שהשתבשו בזמן לחץ.

גם סקירה שפורסמה בכתב העת Perspectives on Psychological Sciences ב-2011 הראתה אצל מתאמנים במיינדפולנס שינויים פלסטיים באזורים מוחיים נרחבים הקשורים בין השאר לוויסות רגש וקשב, ויסות כאב ומודעות גופנית. שינויים אלו מעידים בין השאר על שינוי ברמת הפעילות של אזורים אלו ואף על שינוי בכמות הסינפסות ביניהם – אזור המפגש בין תא עצב לתא המטרה שבו מתרחשים התהליכים הכימיים הגורמים להעברת אותות (מידע עצבי) מתא לתא.

המחקרים האלה מצטרפים לשורה של מחקרים התנהגותיים וקליניים, וכמובן לדיווחים רבים של מתרגלי מדיטציה, שמראים שאימון מהסוג הזה אכן משפיע על רמת החרדה, מצב הרוח, וכן על ביצועים קוגניטיביים וחברתיים מסויימים.

הרלוונטיות של אימון כזה להתמודדות עם מחלה היא כפולה. מצד אחד הוא משפר את יכולת ההתמודדות הנפשית ואת איכות החיים וכבונוס, עשוי גם לתמוך בחיזוק הגוף ובתהליכי ריפוי טבעיים. אחד הגילויים המרתקים שפורסמו לאחרונה הוא שאימון במיינדפולנס משמר את אורך הטלומרים אצל נשים המחלימות מסרטן השד. הטלומר הוא מעין "זנב" חלבוני ששומר על המטען הגנטי בכרומוזום, והתדלדלות שלו חושפת את התא לשגיאות גנטיות או למוות. טלומרים קצרים נצפו כמבשרים על פרוגנוזה שלילית בהתפתחות של סוגים מסויימים של סרטן ומחלות אחרות ועתה מסתבר שניתן להשפיע על אורכו על ידי התערבות פסיכולוגית. מחקר שפורסם השנה בכתב העת Cancer מתאר השפעה חיובית כזו על 72 נשים שהחלימו מסרטן השד – 36 השתתפו בקבוצת תמיכה רגשית ו-36 בקורס מיינדפולנס. בקורס הן למדו מדיטציה בשכיבה, ישיבה ותנועה במשך 90 דקות בשבוע ובנוסף התאמנו בבית. את אורך הטלומרים בדקו לפני ואחרי הקורס בדגימת דם ונמצא כי שתי ההתערבויות הובילו לשימורם. זאת בניגוד להשתתפות בסדנה קצרה על ניהול לחצים שבה השתתפה קבוצת הביקורת (20 נשים). המנגנון הביולוגי שמשמר את אורך הטלומר במקרים האלה אינו ברור, אבל אם המחקר הזה יאושש ויתגלה כנכון, אזי יש כאן גילוי שחשוב לתת עליו את הדעת: תמיכה רגשית והמצב הפסיכולוגי משפיעים לא רק על המצב הנפשי אלה על מבנים מולקולרים בתאי הגוף עצמם.

מהבחינה הנפשית המחקר כבר מבוסס יותר ומראה שאימון במיינדפולנס אכן מוביל לשיפור המצב הנפשי. סדרה של מחקרים על אימון בשיטת "טיפול קוגניטיבי באמצעות מיינדפולנס" הראתה שאפשר תוך שמונה שבועות להפחית את הסיכון להישנות של דיכאון מז'ורי אצל מי שסבלו מלמעלה משתי אפיזודות דיכאון בעבר. המחקר הראשון פורסם בשנת 2000 על ידי קבוצה של חוקרים מבריטניה וקנדה הראה ירידה של 39%  בסיכוי ללקות באפיזורה אצל משתתפי הקורס, בהשוואה לקבוצה ביקורת רנדומלית. מחקר נוסף מ 2004 אישש את המסקנות, וב 2008 פורסם מחקר נוסף (Journal of Consulting and Clinical Psychology) שהראה שהתוכנית יעילה יותר מתרופות במניעת הישנות של דיכאון: 75% מהמשתתפים בקבוצת המיינדפולנס הפסיקו ליטול תרופות. בנוסף, בקבוצת התרופות 60% לקו באפיזודת דיכאון נוספת בשנת הניסוי בניגוד ל-47% בקבוצת המיינדפולנס. בשנת 2009 שירות הבריאות הלאומי של בריטניה (National Institute for Health and Care Excellence – (NICE לשלב טיפולים מסוג זה בסל הבריאות הממלכתי. תועלת דומה נצפתה גם בהפחתה של חרדה, וכיום רופאי משפחה בבריטניה מפנים את מטופליהם לסדנאות מיינדפולנס כעניין שבשגרה.

כאמור התועלת שבאימון כזה לא נעצרת בבריאות הנפש אלא משפיעה גם על בריאות הגוף. אחד הפרוטוקולים הנחקרים ביותר, והראשונים, לאימון במיינדפולנס פותח בשנות ה-80 בבית החולים של מסצ'וסטס על ידי הפרופסור לרפואה ג'ון קבט-זין שהחל ללמד חולים כרוניים מדיטציה ויוגה. התוכנית שיצר מוכרת היום בשם "התוכנית להפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס" Mindfulness-based Stress Reduction)). חוקר המוח ריצ'רד דוידסון מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון בארה"ב הראתה בשנת 2003 בכתב העת Psychosomatic medicine שמשתתפים בתוכנית שפיתח קבט-זין לא רק דיווחו על ירידה ברמת החרדה, אלא גם נצפתה אצלם עלייה מהירה יותר של נוגדני שפעת בדם בתגובה לחיסון בהשוואה לקבוצת ביקורת רנדומלית נצפתה ירידה של 12% בדיווח עצמי על רמת חרדה באמצעות שאלונים.  מחקר נוסף שפורסם באותה שנה ובאותו כתב עת הראה גם הוא שינוי חיובי בפרופיל מערכת החיסון אצל מתמודדים עם סרטן בעקבות השתתפות בקורס דומה (Carlson 2003) .

במלים אחרות, המערכת החיסונית של המתאמנים היתה חזקה יותר בסיום התוכנית. זאת ועוד, המחקר של דוויסון הראה שבתום הקורס הפעילות החשמלית במוח של המשתתפים היתה דומיננטית יותר בצד שמאל. (פעילות יתר באונה הימנית מאפיינת דיכאון). מחקרי מוח מהשנים האחרונות מצביעים על כך שהאונות קשורות לשתי מערכות קוגניטיביות שונות, שקשורות בעקיפין למצבי רוח ותפקוד. השמאלית קשורה למערכת של "התקרבות" והימנית למערכת של "הימנעות".[1] אלה מערכות חשובות מאוד להישרדות ולתפקוד האנושי התקין. ברמה הפשוטה ביותר, הן מאפשרות לנו לבחור לסגת התרחק מגורם מאיים או להתקרב למשהו רצוי ונעים. אך ההשפעה שלהן מורכבת יותר, שכן הן גם מאפשרות לנו להתקרב אל משהו לא נעים (משטח גרון נחוץ) ולהימנע ממשהו נעים (עוד פרוסה של עוגת שוקולד). הפעלת יתר של מערכת הימנית קשורה כניראה להתנהגות הימנעותית, הסתגרות, וחוסר נכונות לקחת סיכון שמאפיינים מצבי דיכאון. מהצד השני, פעילות של האונה שמאלית קשורה ללקיחת סיכון, יצירת קשר, ופתיחות המאפיינים מצב רוח חיובי. הקשר לאימון במיינדפולנס מתחיל להיות ברור. האימון כולל הזמנה של הקשב להיות פתוח ומכיל ולפגוש את כל מה שהרגע מביא בלי להימנע או להאבק. התוצאה של זה היא אימון של מערכת "ההתקרבות" של האונה השמאלית שמובילה בסופו של דבר למצב רוח טוב יותר. המחקר הראה קשר מובהק בין פעילות האונה הזו לשיפור במדדי החיסון, אך המנגנונים המתווכים לא ברורים דים.

הגורם המשותף למחקרים אלה ונוספים הוא ככל הנראה הפחתה ברמת הלחץ והמתח, שכאמור משפיעה משמעותית על תפקוד מערכת החיסון. למיינדפולנס השפעה ישירה על ההפחתה ברמתם כיוון שהיא מפעילה את מערכת העצבים הפראסימפתטית שאחראית לתפקוד הגוף במנוחה. כאשר המערכת הפראסימפתטית מופעלת, בתגובה לגירויים פנימיים, לחץ הדם והדופק יורדים. מיינדפולנס עושה משהו נוסף שמבחין אותה משיטות הרפיה אחרות: היא מלמדת לפגוש את הכאב באופן חדש שאינו מעורר לחץ או חרדה ומשהה שיפוטים ומחשבות טורדניות בלי לברוח מהם. זאת בין השאר באמצעות הפניית תשומת הלב לתחושות כמו שהן, ללא הפעלה מכוונת של זכרונות או דמיונות נעימים, וכך האדם לומד להתיידד עם תחושות ורגשות לא נעימים במקום לפחד ולברוח מהם. לעתים זה בדיוק מה שעוזר להפחית את רמת המתח והחרדה, שכן במקרים רבים הסבל הכרוך במחלה כרונית אינו נובע כאמור רק מהכאב הפיזי אלא גם מהחשש מפני הבאות. [A8]

הממצא המפתיע ביותר בתחום המיינדפולנס הוא יכולתה להשפיע על הבריאות ברמה המולקולרית בתאי הגוף. מחקרים הראו שאימון במיינדפולנס סייע בשמירה על אורך הטלומרים – קצוות הכרומוזומים (המכילים את החומר התורשתי בגרעין התא) שמגנים עליהם ומונעים איבוד מידע גנטי כשתאים מתחלקים במהלך החיים. התקצרות הטלומרים קשורה להזדקנות מואצת של התא ומתרחשת בין השאר במצבי דיכאון ולחץ. מחקר שפורסם השנה הראה שטלומרים אצל מחלימות מסרטן השד שהשתתפו בקבוצת מדיטציה שבועית או קבוצת תמיכה אחרת היו ארוכים יותר בהשוואה לקבוצת ביקורת המנגנון שקושר אימון במדיטציה לגיל תאים צעיר יותר אינו ברור לחוקרים, אך נראה שוב שהפחתת הלחץ הנפשי היא זו העומדת בתווך.

למיינדפולנס אין יומרה להחליף את שיטות הטיפול הרפואיות הבדוקות. אבל סביר שבשנים הקרובות נראה יותר ויותר רופאים משוחחים בחופשיות עם מטופליהם על האפשרות לשלב אותה בתוכנית הטיפולית. זאת מתוך רצון לתת מענה שלם להתמודדות עם מחלה, בייחוד כרונית. בעתיד, סביר שאימון זה יהיה גם הוא, בדומה לתזונה נכונה ופעילות גופנית, חלק אינטגרלי מאורח החיים הבריא.

נאוה לויט בן-נון ואסף פדרמן

[1] Berkman, Elliot T., and Matthew D. Lieberman. "Approaching the bad and avoiding the good: Lateral prefrontal cortical asymmetry distinguishes between action and valence." Journal of Cognitive Neuroscience 22.9 (2010): 1970-1979.

נשלח ב בלוג מאמרים עם התגית: , , , , ,
One comment on “אימון במיינדפולנס משפיע על המוח, מערכת החיסון, והטלומרים
  1. מאירה שוייצר זיגלבאום הגיב:

    תודות רבות לכם נאוה ואסף עבור הכתבה הכה חשובה ומעניינת!

    יישר כוח!

    בברכה,

    מאירה שוייצר זיגלבאום