מיינדפולנס כחינוך?

רשמים מיום העיון עם פרופ' מארק גרינברג

לאור ההייפ העולמי על מיינדפולנס, קל להשתמש בקלישאה שמיינדפולנס טוב לחינוך בלי לספוג יותר מדי ביקורת. להזיק זה בטח לא יזיק, ובתי ספר כמו "תל חי" בתל אביב הם עדות חיה לכך ששילוב מיינדפולנס בבית ספר ציבורי טומן בחובו פוטנציאל אדיר לשינוי.

אך האם מיינדפולנס זה עוד טכניקה חדשנית בשירות סולם הערכים החינוכי, או יותר מזה? את יום העיון הקדשנו לשאלה הזו – האם כדאי להסתכל על מיינדפולנס כעט טכניקה שעוזרת למערכת החינוך לבצע את המשימות שלה טוב יותר, או שאולי אפשר להסתכל עליה באופן עמוק יותר כעל חינוך מסוג אחר? את הדיון שרטט ד"ר אורן ארגז, פילוסוף של החינוך, שהעבודה המחקרית שלו עוסקת בדיוק בזה. זכינו לנוכחותו של פרופ' מארק גרינברג, מחנך, מפתח תוכניות וחוקר רב שם מאוניברסיטת פנסילבניה. קשה לסכם את מפעל החיים של פרופ' גרינברג, אבל אני אשתמש במילים שלו לצורך זה – העבודה שלו סובבת סביב השאלה כיצד ניתן להפוך את בית הספר לסביבה של אכפתיות (care) בה תלמידים ומורים מרגישים בטוחים לצמוח וללמוד.

כפי שאפשר לראות בתמונות למטה, שאר הדוברים היו ממובילי התחום בישראל, והיו להם דברים משמעותיים להגיד מהזווית המדעית, המוחית, החינוכית-אינסטרומנטלית, והערכית. היה משמח לראות בקהל נציגים בכירים מאוד מהמכללות והפקולטות לחינוך, וממשרד החינוך לצד הורים ומחנכים מ"השטח".

בסוף היום הארוך התבקשתי להגיב על הדברים, ולהלן סיכום והרחבה של הדברים שאמרתי.

מיינדפולנס, כפי שהוצג על ידי הדוברים השונים, מכיל בתוכו שלושה רבדים. הרובד הראשון הוא האינסטרומנטלי ביותר. מיינדפולנס היא גישה (לא טכניקה!) שיש לה תועלת בדוקה להפחתה של לחץ, מניעה של דיכאון, והפחתה של חרדה אצל מבוגרים. המחקר על ילדים עדיין בחיתוליו, אבל יש רמזים לכך שגם להם הגישה הזו עשוייה להועיל. התועלת הזו לבדה שווה את המאמץ. כולנו רוצים לשלוח את הילדים שלנו אל צוותי הוראה פחות מתוחים, עם פחות חרדה ודיכאון. אבל התועלת אינה רק בתחום של בריאות הנפש. אנחנו יודעים שהמיומנות במקנה אימון במיינדפולנס משפר את הוויסות הרגשי, את יכולת המיקוד, מפחית שיפוטיות וביקורתיות הרסנית, ומגביר את האמפתיה. בלי ספק, חבילה אטרקטיבית בתוך סביבת העבודה הלא פשוטה שקרוייה בית ספר. לעתים קרובות זה השער הראשון שנפתח על ידי מנהל, יועצת, או הורים שמחפשים פיתרון – רצוי מהיר ומיידי – לקשיים האמתיים שכולם חווים בסיר הלחץ של מערכת החינוך. זה עוזר. זה עובד. אז למה לא להשתמש בזה?

הרובד השני עמוק יותר. עם מיינדפולנס נכנס לבית הספר שיח חדש, שהתרבות שלנו מתחילה להיות פתוחה אליו. זה השיח שמחבר אל החינוך והלמידה שני תחומים שהיו יחסית מוזנחים הרבה שנים: הרגש והגוף. כשאני למדתי בבית הספר הגוף קיבל תשומת לב מאוד ספציפית – פעמיים בשבוע, למשך שעה, אימון ספארטני מפרך שכלל ריצה, קפיצה, חיזוק השרירים ומה שנקרא אז "סיבולת לב ריאה". בכל שאר השעות היה דגש בלתי מתפשר על שינון, הבנה, ניתוח, פתרון בעיות, וחשיבה תבניתית. התחום הרגשי קיבל מענה פעם בחודש, במקרה הטוב, כשנכנסה היועצת לשיחה באיזה נושא שעל הפרק – חינוך מיני, או משהו כזה. התרבות הזו, לדעתי, כבר התחילה להשתנות. יש היום הבנה שאי אפשר לנתק את הגוף והרגש מהתפתחות תקינה, חינוך ולמידה. התובנה הזו מגיעה בראש ובראשונה מהמחקר המדעי, מהסוג שפרופ' גרינברג מוביל כבר שלושה עשורים, שהראה למעלה מכל ספק עד כמה רגשות ויחסים חברתיים חשובים לא רק בשביל עצמם, אלא כתנאי ללמידה והתפתחות תקינים של ילדים. מהבחינה המוחית גילויים מחמש עשרה השנים האחרונות מדגישים את האופי הרשתי של המוח, וכיצד הפרופיל הרגשי של כל אדם תלוי בטיב הקשרים בין האזורים הרגשיים, הקוגניטיביים, והגופניים. מדעי המוח הגיעו לרגע המכונן בו הם יכולים להצהיר ש"נפש בריאה בגוף בריא" היא לא רק ססמא שמתנוססת מעל שיעורי חובה שבועיים בהתעמלות, אלא משהו עמוק יותר. שיפוט, קבלת החלטות, ולמידה תלויים במידע שמגיע מהגוף לא פחות מאשר בחשיבה והגיון. הגוף חוזר להיות במרכז תשומת הלב החינוכית, ואיתו גם הרגשות והיחסים החברתיים. מיינדפולנס, כמובן, מציע בדיוק את הקשר הזה, ולכן מושך כל כך מחנכים מהדור החדש. אלה אנשים שבעצמם עברו תהליך של חיבור מחדש אל הגוף ועולם הנפש באמצעות יוגה, מדיטציה, מסע בעולם, או תהליך עמוק אחר. מערכת החינוך פתוחה לזה מאי פעם, ומיינדפולנס היא אחת מהצורות שמאפשרת את זה בסביבת הלימודים. צורות נוספות, ומשלימות, הן יוגה, טאי צ'י וחינוך רגשי (כולל תוכניות המבוססות על פסיכולוגיה חיובית וטיפול התנהגותי-קוגניטיבי CBT). באמצעות הגישות האלה נכנס שיח חדש לתוך בית הספר שמאפשר לדבר לא רק על השיגים, מיצבים, תחרות ומנהיגות, אלא גם על שייכות, ביטחון, יציבות נפשית, חמלה, תחושות, ואפילו אהבה.

לגבי הרובד השלישי שהוצג ביום העיון אמר פרופ' גרינברג שהוא עדיין לא נתקל בעולם בקבוצה, כמו הקבוצה שלנו, שדנה במיינדפולנס באופן עמוק כל כך. מיינדפולנס כהתבוננות מפוקחת, לא מתפשרת, חקרנית, שעוסקת במה שמתרחש כאן ועכשיו בלי משוא בפנים – זו גישה שונה בתכלית מהאתוס החינוכי שמניע את המערכת. כמו שאורן ארגז הדגים, האתוס החינוכי עוסק בהתקדמות, בריצה קדימה אל עבר המטרה. יש בו מידה נכבדה של הנחתה מלמעלה למטה, באמצעות ניסוח נוקשה של מה חשוב ומה שטויות. כל תלמיד יודע שללמוד זה חשוב, ולשכב סתם על הגב זה בטלה. שללמוד חשבון זה חשוב, אבל אומנות זה "נחמד". שירה במקהלה? אחרי שעות הלימודים. אנגלית? ארבע פעמים בשבוע. אין מערכת חינוך בלי זה. אבל במיינדפולנס יש משהו רדיקלי והפוך שמביא קודם כל שאלות, ונוכחות עם כל מה שקיים בלי היררכייה כפוייה מראש. בזה, הגישה שונה מהטכניקות של שני הרבדים שצויינו למעלה. מיינדפולנס בחינוך, כמו יוגה, טאי צ'י, דמיון מודרך, הרפייה, זה עדיין כלי בשירות מטרות ספציפיות – היינו, וויסות, הרגעה, מיקוד הקשב, יצירת אווירה לימודית שמאפשרת דיון או ספיגה טובה יותר של תוכנית הלימודים. אבל מיינדפולנס כחינוך זו קריאה רדיקלית להתבוננות טרייה וחסרת פניות במציאות של החיים שלנו. זו קריאה להתגברות על תבניות החינוך הקיימות, המאובנות, הכפויות. לא עניין פשוט, ולא עניין ש"המערכת" תקבל בזרועות פתוחות בזמן הקרוב.

אני רוצה להדגים בקצרה את ההבדל בין שלושת הרבדים האלה. ניקח נושא שעלה בכנס עצמו – "זמן".

מישהי קמה ואמרה, "אבל אין לי זמן לעשות מיינדפולנס בתוך סביבת העבודה המטורפת שלי". בואו נגיד ככה, לא טקסט נדיר בקורסים למיינדפולנס. ברובד הראשון, האינסטרומנטלי, אפשר להגיד לה דבר כזה: מחסור בזמן זה דבר שגורם לחץ ומתח. אבל אם תלמדי להתייחס אחרת, באמצעות תרגול מיינדפולנס, יכול להיות שלמרות שלא יווצרו שעות נוספות בתוך היום שלך, עדיין תוכלי לחוות את זה אחרת עם פחות לחץ ומתח. אנחנו יודעים מהמחקר, שאימון בן שמונה שבועות או יותר מפחית באופן מובהק את הלחץ של המשתתפים והם מדווחים על יותר רווחה נפשית והתנהלות נעימה יותר גם כשהתנאים האובייקטיביים לא השתנו. אולי תוכלי אפילו לנהל את הזמן שלך טוב יותר, כי פחות אנרגיה תתבזבז על דאגה וחרדה.

ברובד השני, נסתכל על זה קצת יותר לעומק. מה בעצם גורם ללחץ. האם זה באמת מחזור בזמן? אין ספק שחוסר זמן הוא בעייה כרונית, אמיתית, בעולם המערבי. המילה "להספיק" חוזרת אצלנו שוב ושוב. אבל ברמה אחרת אפשר לראות שהלחץ נוצר כתגובה לאוסף של אמונות ותפיסות קוגניטיביות בו יש דגש מוגזם על החשיבות של "תפקוד" "הצלחה" "עמידה ביעדים" "משימות" וכיוצא באלה. ברובד אחר, עדיין החיים הגשמיים שלנו פועלים ונוכחים בכל רגע ורגע, ויש בכל רגע כזה פוטנציאל לשמחה וזרימה. קשה להסביר את זה במילים למי שלא התנסה בזה. אבל מי שהתנסה בזה מבין מייד. כל רגע בו אנחנו שקועים ב"סרט" של הדאגות, של המחשבות הטורדניות, זה רגע של סבל ובעצם רגע מבוזבז. אבל זה לא כורח המציאות. בכל רגע יש גם אפשרות לשים לב לגוף, לנשימה, לחושים, לנוכחות שלנו כאן ועכשיו – גם עכשיו כשאתם קוראים את השורות האלה ואני כותב אותן. זה שינוי פרספקטיבה. זה שינוי בסדר העדיפויות הפנימי.

ברובד העמוק יותר אפשר להשתמש במיינדפולנס כדי לחקור מה זה זמן. איך נוכל להבין את הלחץ שלנו בלי להבין לעומק, באמת, מה זה זמן? האם השעון הוא הזמן? האם יום ולילה? איך הזמן נחווה מבפנים? ככל שנדע פחות ונבוא לשאלה פתוחים יותר, ככה ירבו הסיכויים שנגלה משהו חדש על החווייה של זמן. בבית הספר היו שולחים אותנו למילון לחפש הגדרה. כאן אנחנו שולחים את עצמנו אל עצמנו לחפש את התשובה. מנסיון, הזמן מרגיש אחרת לגמרי כשאני יושב ומנסה להתמקד בנשימה במשך חמש דקות. חמש הדקות האלה יחלפו בקצב אחר כשאני כותב. יום העיון הרגיש הרבה יותר ארוך מאשר יום שבת של עבודה בגינה. מה קורה כאן? מה זה בכלל הזמן הזה שאנחנו מרגישים שנגמר לנו? ולאן זה מוביל? יהיה קשה להרהר בזה באופן עמוק בלי להגיע לשאלות על חיים, מוות ומשמעות החיים.

הגישה של מיינדפולנס חופנת את שלושת הרבדים האלה. הראשון אינו אקסקלוסיבי למיינדפולנס. יש הרבה מאוד שיטות להפחתת לחצים וויסות, ומיינדפולנס היא רק גישה אחת מני רבות. גם הרובד השני אינו בלעדי. יש מספר גישות, שרובן באות כמו מיינדפולנס ממזרח אסיה, שמעודדות אינטגרציה של גוף ונפש. הרובד השלישי גם הוא לא בלעדי למיינדפולנס. פנומנולוגיה כשיטה פילוסופית, פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, ולימודים רוחניים מסוגים שונים יכולים לקדם שאלות דומות. מה שמיוחד במיינדפולנס כגישה שלמה הוא השילוב של כל הרבדים בתוך גישה אחת. הם מקופלים שם, מוכנים לשימוש על ידי מי שמעוניין ומסוגל להשתמש בהם.

לקריאה נוספת על יום העיון ראו כתבתו המעניינת של בעז מזרחי באתר "מהות החיים" מ 18 בנומבמר 2015.

נשלח ב ארועים וקורסים שהסתיימו, בלוג מאמרים עם התגית: , ,
3 comments on “מיינדפולנס כחינוך?
  1. ישעיהו תדמור הגיב:

    אסף, למדתי, מכל תלמידי… תודה, בהצלחה. שייקה

  2. נבט הגיב:

    יום העיון היה מעניין והעולם הזה מוכר לי מאד
    כפי שאמרתי ביום עצמו.. יש להסתכל על המציאות במובן רחב.. מה גורם לתחושת לחץ עצומה וחסר בזמן ושהייה בהווה? העולם המודרני הוא כזה ובעיית תקינה קשה של גורמים מסייעים במערכות השונות מקשה מאד לתת תשומת לב מתאימה .הפתרון לעומסים שחשים וחוסר הפניות הוא בשינוי מדיניות . זה נכון שגישות ותפיסות כאלה מהשטח יכולות אולי להתרחב למעלה בתקווה רבה שישפיעו לכיוון מעלה עד יצירת תמאי עבודה נאותים. מקווה שאני ברורה

  3. אסף היקר, בכנס לא נכחתי כי גיליתי עליו רק כעת. שמחתי לקרוא סיכום זה שזרק אותי לכיווני מחשבה שונים ועורר בי השראה. אני מעצבת גרפית המנסה לשלב את עולם ה- design thinking בחינוך (בהתנדבות. מקצועי הוא עיצוב תקשורת חזותית) וגם שם יש שימוש מטעה בין תפיסת התחום כגישה/ טכניקה/ יישום. העלת בי מחשבות לגבי התחום שלי.מאד מעניין. תודה.