לונדון – אומנות – 2018

לפרקים האחרים ביומן לחצו כאן

המוזאונים הגדולים עמוסים בטירוף בקיץ. כרטיס חבר (member) שנתי במוזאון זה לא עניין מאוד זול, אבל מקנה כניסה עוקפת תורים, וכניסה חינם לתערוכות שעולות כסף שמוצגות לצד התצוגות החינמיות הרבות.

בתור תייר גרוע, אני ממליץ לא לבקר במוזאונים בחודשי הקיץ כלל. סעו בפברואר כשקר ומדכא או גורו בלונדון. אני גם ממליץ לרכוש כרטיס חבר שנתי שעולה המון כסף, ולבוא לכל תערוכה לחצי שעה בלבד, ולחזור אליה שלוש או ארבע פעמים אם היא טובה. ובתור תייר גרוע, כמובן שלא עמדתי בהמלצות של עצמי.

השנה ביקרנו בתערוכת הקיץ השנתית של הרויאל אקדמי אוף ארט. הילדים שרדו 45 דקות, כולל הסנדוויץ' שאכלנו בחצר. לדעתי היה מהמם. בתערוכה הזו אפשר לקנות את העבודות שעל הקיר. לא קנינו כלום כי גם מה שזול הוא יקר.




חדר בתערוכת ההדפסים

בקומה השנייה חדרים עם הדפסים.

זו הפעם ה 250 שהתערוכה הזו מתקיימת בקיץ. בריטניה זה מקום עם היסטוריה רציפה, ולא עם היסטוריה שממציאים לאחור כדי להצדיק את המציאות העכשווית. מאתיים חמישים שנה המוסד הזה קיים, ומאתיים חמישים שנה מקיימים תערוכות. הפסל של אניש קאפור בכניסה דומיננטי מאוד, כפי שאפשר לצפות מאומן דומיננטי מאוד בן המאה ה-20, אבל הוא מתכתב עם הפסל הותיק והעדין של הצייר ג'ושואה ריינולד, הנשיא הראשון של הרואיאל אקדמי אוף ארט, שעומד שם משנת 1931. היה לי נחמד להסתובב בתערוכה הצנועה, הממוזגת, והריקה ממבקרים שמכילה טעימות מההיסטוריה של התערוכה לאורך השנים. אבל זו היתה התערוכה ההיסטורית, ולא תערוכה הקיץ המפורסמת שלשמה באנו.

גרייסון פרי בתור הדמות הנשית שלו – קלייר

תערוכה הקיץ היתה רחוקה מהלהיות ריקה וממוזגת. היא מגנט למבקרים בלונדון והשנה אצורה על ידי האומן הטרנסווסטי הצבעוני המשעשע והעצוב גרייסון פרי. זו תערוכה דמוקרטית אליה כל אחד יכול לשלוח יצירת אומנות וצוות של שופטים בוחר מה לשים על הקירות. גרייסון פרי העמיד את הדברים יחד, ובחר בצבע צעקני אחר לכל אולם. התערוכה הזו בלעה את שתי היצירות שלו (כד חימר והדפס גדול), ובמילא אני חושב שהחיים שלו מעניינים לפחות באותה המידה כמו האומנות שלו. הוא הצליח, היכן שרבים אחרים נכשלים, להרים את עצמו מאשפתות ומחלת נפש, שנוצרו בטראומות והזנחה בילדות, באמצעות האומנות והאקספרסיוויות הטרנסווסטית שהצמיח. הוא בעצמו אומר שלולא זה, הוא היה פשוט מסיים כאדם חולה. בראיונות איתו הוא עובר כאדם נחמד ומלא חן, והאומנות שלו דווקא מעניינת וחבל שנבלעה.

מה שבאמת משך אותי לערוכה הזו היתה העובדה שאמורים להיות שם ציורים של דיוויד הוקני. אני מלקה את עצמי עד היום שלא נסעתי ללונדון במיוחד לראות את אחת מהתערוכות הגדולות של הוקני שהתקיימו בה בשנים האחרונות. הוא בעיני הצייר החי הטוב והמעניין ביותר שפועל היום. הציורים בתערוכת הקיץ הפתיעו אותי כי הם לא היו ציורים! יש בהם משהו מתעתע מבחינת תפיסת החלל, וזה מה שהוא מנסה ליצור כבר הרבה שנים – בהתחלה באמצעות הציור ובהמשך באמצעות קולאז' ועבודות מחשב.

"הציור" הוא תרגיל בהתבוננות באמצעות סריקות של ציורים, וצילומים של הסטודיו שלו, ועיבוד ממוחשב מאסיבי שנועדו ליצור אשלייה מיוחדת של חלל שאין בו נקודת פוקוס אחת. כרגיל אצל הוקני, כל יצירה היא הסתכלות בעולם, לא תרגיל רגשי. זה פותח משהו, איזה סדק, במרחב המובן מאליו בו העיניים שלנו (והמוח, בעצם) משקפים לנו כביכול את החלל והצורות שסביבנו. הוקני ואיתו אומנים גדולים אחרים של הציור מתאמץ לפרק ולבנות מחדש את תהליך הראייה ויש בזה משהו גם משחרר וגם מענג בו זמנית. אותו הדבר אפשר להגיד על מונה, שמוצג בתערוכת הקבע ובתערוכה מיוחדת בנשיונל גלרי (עוד למטה).

בתערוכה הצבעונית, המגניבה, הילדים שלי השתעעמו. ודווקא המוזאון הבריטי תפס אותם יותר. צניעות בצד, הבת שלי אמרה שלבקר במוזאון בלי אבא זה לא שווה כי אבא פשוט יודע הכל. אז אני ממליץ לדעת הכל, או לפחות את כל מה שצריך על ההסטוריה והאומנות של יוון, מצרים, קולוניאליזם והתקופה הנאו-קלאסית בבריטניה.

העניין הראשוני בתצוגות המוזאון הבריטי מגיע מזה שהם לומדים בבית ספר על מצריים ויוון – לעתים קרובות מדי בתיווך המקסים של סיפורי התורה והלאומנות הישראלית. מי שקורא פרסי ג'קסון ודברים כאלה זה גם עוזר. העניין האומנותי השנה היה קשור גם לספר חמוד שהם ירשו מדודה שלהם "לונדון לילדים" – ספר שמסביר על אתרים ידועים יותר או פחות בלונדון. כמעט נפלתי מהכסא כששאלתי מה ירצו לראות במוזאון הבריטי והבן שלי ענה "כדים יווניים". בהתחלה חשבתי שהוא צוחק עלי. אבל אכן כך, אגף הכדרות היוונית היה הפוקוס של הביקור הקצר שלנו ושנינו למדנו מזה משהו. אחר כך התאוששנו מכל המאבקים המסוגננים של הרקולס עם חיות אכזריות בבית קפה שקט בקומה השנייה (הכניסה אליו לבעלי כרטיס חבר בלבד. אכלנו סנדוויץ' במזגן. שאחרים יאכלו את הלב).

עוד המלצות על אמנות בלונדון: אפשר לעשות שילוב של הליכה רגלית נעימה עם אומנות בפארק המפסטד הית'. בסטנדרטים שלי זה כמובן שני דברים נפרדים, שאפשר לעשות בשני ימים נפרדים. יום אחד להליכה בפארק, בחלקים המוצלים שלו עם העצים הענקיים, ויום אחר לביקור בקנווד האוס, שיש בו אוסף אומנות בינוני באיכותו שהנוף ובית הקפה מפצים עליו. בניגוד לפארקים המשמימים של מרכז לונדון, שמורכבים ממדשאות שמעייפות את הלב, בריכות ברווזים סתמיות ושבילי אספלט רחבים, המפסטד הוא פארק מיוער וגדול שאפשר להאבד בו בשמחה ליום שלם ולהרגיש בטבע. על בריכות השחייה בפארק כתבתי בפוסט הקודם.

רוב הציורים בקנווד האוס שיעממו אותי. ציורי בארוק באיכות נמוכה. אני חייב לציין את המתנדבות הלהוטות מדי של המקום (חלקן, כמו גרייסון פרי, גברים בלבוש נשים) שמתורגלות לזהות עצירה והתבוננות כסימן לחולשת הדעת ואובדן דרך, ועטות עליך בהסברים היסטוריים משמימים על אודות מי גר באיזה חדר, מה הוא עשה, ומתי צויר. בקומה השנייה דווקא יש אוסף מעניין של ציורים גדולים ועתיקים יותר של תושבי הבית. ובחדר הראשון מצד שמאל בקומה התחתונה יש פורטריט עצמי של רמברנט שרק בשבילו שווה להגיע. יש שם גם ציור מקורי של ורמיר, שלדעתי מחזק את התיאוריה הצילומית שהצגתי בבלוג בעבר, ועוד כמה מאסטרים פלמיים.

אוהבי הציור חייבים כמובן להגיע לגלריה הלאומית (National Gallery) שם ביקרתי השנה עם כאבי פה אדירים, ומצאתי מנוחה קלה מתלאות הגוף רק כשהתבוננתי באימפרסיוניסטים הצרפתיים. בשעה עשר בבוקר כשפותחים את הדלתות עדיין לא עמוס ואפשר להנות מהתבוננות רגועה. כל השקופיות והספרים בעולם לא יוכלו לתפוס את ציורי השמן של מונה. ממליץ לבוא לשם כמה פעמים ובכל פעם לצפות בציור אחד. הציורים זורחים ממש, ואני מאוד מקווה שעוד בחיים האלה אוכל לחקור אותם יותר לעומק. בניגוד לקנווד האוס, בגלריה הלאומית כל ציור שני הוא מאסטרפיס. זה פשוט אוסף אדיר של אומנות טובה.

הייתי שמח לספר לכם על אין ספור תערוכות מעוררות השראה, אבל השנה מצבי הבריאותי לא אפשר היטמעות מלאה באומנות שהבריטים חמסו בכל העולם. טיול עם ילדים מכתיב גם קצב וסבלנות מסוג אחר, אז השארתי משהו לפעם הבאה. בכל מקרה, אשאיר אתכם עם ההמלצה הכללית הבאה – בחרו באומנות ולא בפייסבוק.

ציור של מונה




נשלח ב כללי עם התגית: