יומן חופשה – לקראת הנסיעה

אחרי שחזרנו מאנגליה ב 2012 הכיוון הכללי היה לא לנסוע לחופשות יותר. עשרה חורפים של נסיעות בחג-המולד במטוסים עמוסי ילדים, חיתולים ועגלות אל שהייה ממושכת בבתים של סבא וסבתא בישראל גרמו לנו לא לרצות לזוז אפילו מילמטר מהבית החדש שלנו בחיפה. אנחנו כאן, אמרנו לעצמנו בלחש. אין לאן לנסוע. זה גם יקר ומיותר. אנחנו ממילא תיירים גרועים ולא נהנים מחופשות.

אחר כך סבא וסבתא כבר לא היו כאן בקיץ – כי מי משוגע להישאר בישראל בחמסין כשהוא פנסיונר ויש לו קצת כסף פנוי? אבל אנחנו נטענו יתד והכרזנו שגם בקיץ אנחנו לא זזים. שזה בזבוז של הכסף שאין לנו, בריחה מהכאן ועכשיו, וחוץ מזה אנחנו מתים על החום והים והקיץ ואבטיח ויש לנו מזגן.

אמרתי אז משהו שבאמת האמנתי בו, שאנשים אחרים חייבים חופשות כי הם לא יודעים לחיות חיים טובים יום אחרי יום. כשעובדים קשה מדי צריכים להתאוורר מדי פעם. לברוח. זה סוג של לא להיות כאן ועכשיו. החלטתי שיהיה הגיוני יותר לעבוד פחות קשה, לחיות טוב את היומיום ולא להזדקק לקפיצה הקטנה לחו"ל או להתמוטט בחופשת קיץ ארוכה בתאילנד או היער השחור.

ואז החלו התנאים להשתנות. קצת יותר כסף, הילדים גדלו, והתחלנו לעבוד קשה מדי. בשנה שעברה קפצנו על ההזדמנות לנסוע לכנס בקיץ ולקחנו את הילדים לעשרה ימים לאנגליה. ופתאום היה לנו כיף. נשמנו לרווחה, והרגשנו בלונדון בבית. באופן אישי התעוררתי שוב להרגיש אמנות, לרשום, ולראות את התמונה הגדולה. זה היה חידוש מרענן ופתאום חשבתי שאולי אנחנו בכל זאת מסוגלים להיות תיירים. המחשבה הזו תתברר אחר-כך כמוטלת בספק, אבל זה היה בשנה שעברה.




עברה עוד שנה של עבודה קשה. נ' סיימה את הדוקטורט. הספר החדש יצא. המכון קפץ שתי קפיצות קדימה. אבל הגעתי ליישורת האחרונה מותש לגמרי. עכשיו אני זה האנשים האחרים האלה שפשוט נחנקים אם הם לא נוסעים לחו"ל כדי להתנתק לאיזו תקופה. חברי ללא הילדים נוסעים לריטריטים ארוכים או מסעות רוחניים. אני רציתי לנסוע ללונדון עם הילדים.

הדרך הזולה שמצאתי היתה החלפת בתים. הוצאות הדיור הן ההוצאה העיקרית בשבילנו (מלבד הטיסות), והחיסכון יכול להיות אדיר. קבעתי את ההחלפה עם המשפחה מגרמניה עוד בחורף, אחרי ספקות גדולים שמישהו יהיה מטורף מספיק כדי לרצות להגיע לדירה בחיפה באמצע אוגוסט. הופתעתי. אחרי שסגרתי עם המשפחה הראשונה שהציעה בית שאינו בפאתי סיביר, קיבלנו המון פניות נוספות – הצעות להחלפה בהולנד, ארה"ב צרפת ועוד.

רק לונדון יתומה בתחום החלפת הבתים. הדיור בלונדון יקר בצורה מחרידה ובעלי הבתים יכולים להרווח הון קטן מהשכרה דרך Airbnb. החלטנו לא לוותר וקבענו לנסוע בכל זאת, ולשלם את מחיר השכירות. מלונדון נעבור לגרמניה.

החלפת בתים הסתברה כגורם מלחיץ בפני עצמו. כמו שכתבתי רגע לפני הנסיעה:

"הדבר הכי טוב בהחלפת בתים עם משפחה שאתה לא מכיר (מגרמניה!) זה ההכנות המלחיצות. פתאום ראינו כמה הבית שלנו מגעיל ומלוכלך. אז ניקינו אותו. פתאום יש מקרר מתחת למאות המגנטים והציורים הדהויים שפעם היו יפים. הנה מתלה המעילים היפה שבניתי! שנים שהוא מכוסה בתיקים, צעיפים, כובעים, שקיות, ודברים לא מזוהים עם ידית. העפנו לפחות עשר זוגות נעליים מהערמה התמידית שמתחת לספסל בכניסה. ארגזים של ספרי ילדים מגיל 3 יצאו למיחזור והחלפה. תיקנתי את השירותים. את הברז שלא זרם. כל הדברים שפשוט חיינו איתם, לצידם, בתוכם, ולא הרגשנו שהם בעצם מקולקלים או מיותרים. אפילו רחצתי את האוטו. כל מה שנותר לקוות הוא שביתם של הגרמנים מבולגן וחבוט לפחות באותה המידה, ונוכל להרגיש טוב. איכשהו, לא בונה על זה…"

מבטיח לעדכן בהמשך על הבית של הגרמנים.

בכל מקרה, עשרה ימים לפני הנסיעה התקיים ערב השקה לספר החדש בבית קינן. הרצאתי בפני 1200 איש, בחום של 35 מעלות בצל. הרגשתי אז איך הגוף שלי מתחיל לקרוס מהעומס של הנסיעות והחום והלחץ שהיה במכון סביב שינויים שקרו. כמה ימים אחרי זה יצאו לי פצעים בפה, כפי שקורה בתקופות כאלה. ידעתי שזה הולך להיות רע, וזה אכן היה רע.

בית קינן, הרצליה, ערב השקת הספר

 

יש לי את כל הכלים כדי לא להכנס לסחרור וקטסטרופיזציה אבל זה המחיר של "הכלים" האלה. אני אמנם לא נכנס לדיכאון, לא סובל מחרדה מיוחדת, אבל הגוף אינו יכול לסבול יותר ממה שהוא יכול לסבול. מתחת לפני השטח מצטבר המחיר של הסטרס וכשהדברים החיצוניים נרגעו, מבחינת הגוף זה היה מאוחר מדי. נתתי לעצמי לנוח אחרי שנגמרו המשימות, ולא התווכחתי עם החיים. אבל התודעה משתנה פי אלף יותר מהר ממערכת העיכול, והיא כבר החלה כניראה בתנועה של קריסה גם כאשר התודעה כבר רצתה לעצור.

***

הגעתי לחופשה הזו באפיסת כוחות. אמנם אין לי מחלה מוגדרת כמו שפעת, אבל מכל בחינה אחרת אני חולה. עייף. במצב רוח ירוד. עם פצעים בפה שלא מאפשרים לדבר, לאכול או לישון כראוי. יש לי הרבה זמן להרהר באורח החיים שלי, בסטרס של החיים והעבודה בישראל, ובשאלה העמוקה מכל – האם זו הדרך להעביר את החיים החד פעמיים והמיוחדים האלה?

התשובה, לצערי, לא פשוטה. היא היתה פשוטה כשעבדתי במחקר אקדמי במדעי הרוח, וכשעבדתי במשרד מתשע עד חמש. ידעתי שלא אעשה את שני הדברים האלה לאורך זמן, ושיש לזה תפקיד רגעי בחיים שלי. אבל היום אני עושה משהו שאני מאמין בו, אוהב אותו, ויצרתי את חלקו הגדול בעצמי. חלק מהזמן שלי מוקדש לאחרים, ואני מוכן לשלם מחיר בשביל זה. בכל מקרה, אני לא מבזבז את החיים, אם יש דבר כזה בכלל לבזבז את החיים.

ובכל זאת, יש סטרס ואני יודע בוודאות שחלק גדול ממנו מיותר וצריך להעלם. יש דוקהה, ויש סוף לדוקהה. והחיים שלי כפי שהם מאורגנים היום לא תומכים בסוף לדוקהה הספציפית שאני חווה. מה עלי לשנות? חשבתי שאצא לחופשה ואבין את זה. ברור שהמערך האנרגטי שלי לא בנוי בשביל מאמצים מסויימים. הגוף שלי אינו סובל חום, נהיגה בכבישים עמוסים, לחץ, המון סוגים של אוכל, פגישות ארוכות מדי, וצורות מסויימות של חשיבה תפקודית. היציאה לחופשה סימנה בדיוק את הגבול הזה. הגזמתי בכל אלה, והגוף שלי קרס. הגעתי ללונדון חולה, ועכשיו יש לי הרבה זמן להרהר במשמעות החיים ובתוכניות לעתיד.

[זהו פרק ראשון ביומן מסע קיץ 2018]

קוטפים פטל בהמפסטד הית'




נשלח ב כללי עם התגית:
7 comments on “יומן חופשה – לקראת הנסיעה
  1. יעלי הגיב:

    וואלה מבינה. מחכה לפרק ב'. ואולי גם להשראה.

    • ניבה פנאי הגיב:

      אסף, חיבוק גדול. כשהגוף מדבר – הוא ממש יודע:) מאחלת החלמה מהורהרת ובונה וחופשה מרעננת. מחכה להמשך.

    • עדנה שפיצר הגיב:

      הי אסף, עקבתי בעיניין רב על מה שכתבת ואשמח לקרוא אותך בהמשך.

  2. רחל שגיא הגיב:

    מלמד נותן תובנות

  3. עינת הגיב:

    אין לי באמת מה להגיד,
    סתם שתדע שקראתי ומקווה שתרגיש טוב, ושיהיה לך מספיק זמן גם לנוח, וגם להנות.

  4. אסף פדרמן הגיב:

    נחמד לשמוע מכולכם. כבר כתבתי עוד שני פרקים ואשחרר אותם בקרוב אחרי עריכה קלה וצילומים.

  5. מיכל פדרמן הגיב:

    בן דוד. מאחלת לך חופש ומנוחה . נשיקות לכולם- אתה כותב נהדר