לונדון – חם – כאבים

[לפרקים האחרים בסידרה לחץ כאן]

חשבתי שאכתוב יומן מסע ואגיע איתו אל תובנות עמוקות על החיים, ואז אחלוק אותן אתכם וכולנו נתמלא השראה. זה עוד יקרה, אבל לא צריך להפריז בציפיות. במסעות יש הרבה – הרבה מאוד – דברים אחרים כמו כאבי רגליים, בגדים מלוכלכים, צרבת ותשישות. אנחנו בלונדון. חם. אני חולה. אולי אפשר ללמוד מזה משהו, למרות שבסתר לבי אני פשוט מקווה שזה יעבור כאילו לא היה. הפוסט הבא יכלול כמה המלצות לא שגרתיות לתיירות בלונדון. אבל עכשיו – חום וכאבים.

מלקטים פטל בפארק המפסטד הית'

מלקטים פטל בפארק המפסטד הית'

שלושים ושתים מעלות בלונדון זה לא כמו שלושים ושתים מעלות בחיפה. הגענו בלילה לבית ששכרנו והוא מחניק בצורה מדאיגה. כמה פשוט לברוח מהחום עם מאוורר או מזגן! אבל שום דבר מזה לא קיים בדירה. בכל לונדון אנשים מיבבים בלילות בלי קול בגלל שאין להם מזגן. נשים יושבות בתחתונים עם רגליים באמבטיה. השלטים בחנויות מודיעים שהמאווררים יגיעו רק בשנה הבאה. האויר בחוץ עומד בחומו, ונרדמנו בתוך זה רק כדי שאתעורר לצלילי הרחוב מוקדם מדי בבוקר.

למרות זאת, שלא כמו בישראל, הטמפרטורות ירדו למחרת בערב ועם חלונות פתוחים היה נעים לפעמים. מצאנו קניון עם מזגן לשעות הקשות של אחרי הצהריים. הקרינו שם שידור חי של טור-דה-פראנס ושמו כיסאות נוח. ישבנו. אכלנו אוכל יפני.

אנחנו בעיר שאנחנו אוהבים, אבל המציאות טופחת על פנינו המזיעים. במיוחד על פני. הפצעים שלי בפה צמחו למימדים מפחידים. לא יכול לדבר, וכל נגיסה באוכל מסבה לי כאבים עד כדי דמעות. כאב זה דבר מעייף, וכל הליכה בחוץ, בחום, נגמרת בתשישות עצומה. הלכתי למוזאון ושכחתי את עצמי לרגע. אחרי שעה חזרתי לדמוע עם כריך בכיכר טרפאלגר.

אני יודע שזה יעבור. אבל חושש שיבואו פצעים נוספים כי היו לי כבר תקופות של חודשים עם פצעים בפה. כבר מזמן שמתי לב לאירוניה שכלי העבודה העיקרי שלי – הפה – הוא זה שנפגע ראשון. ידעתי שהשיא של הכאב יימשך כמה ימים אבל כמה ימים זה הרבה זמן בשביל כאב חזק. אקמול לא השפיע על זה בכלל. כאב מתמשך מפריע לשינה, ליחסים הבינאישיים, לאכילה, וצובע את היום בצבעים לא נעימים.

אפשר להתרכז גם בכל הדברים שהכאב לא נוגע בהם. מקלחת למשל. העיניים. אני עדיין יכול לראות דברים יפים. הרגליים לוקחות אותי כמו תמיד, ואני עדיין שוחה (בבריכה. בפארק. פרטים בפרק הבא). אני עדיין נהנה ממוסיקה, ובדירה ששכרנו יש מערכת סטיראו ישנה וטובה עם כמה דיסקים קלאסיים שהתחבבו עלי.

אז בכל זאת יש כמה נקודות אור גם בימים האלה. קרסתי אל מצב של חוסר תפקוד נעים. אין עבודה. אין טלפונים (במילא לא יכול לדבר). אין מחויבויות מלבד צרכי הגוף הבסיסיים. מצאתי בריכה ציבורית ואני שוחה בבוקר. ישבתי באמבט כי מים פושרים זה הדבר הכמעט יחידי שמקל על כאב. אני מאזין להרבה תוכניות רדיו, והורדתי לקינדל ספר חדש של דניאל דנט שעוסק בפילוסופיה של האבולוציה.

***

לאט לאט השיפור מגיע. כאילו יורד מעלי מסך של טשטוש ואני יכול לחזור לחייך. אני חושב שמצב הרוח הירוד שמלווה את ההתקפה הזו קשור גם לכך שאני לא יכול לחייך. החיוך מספר למוח שהכל בסדר ואפשר להרגע, ובלעדיו מצב הרוח והאנרגיה יורדים. אפשר לחשוב על זה כאילו המוח מקבל שני שדרים סותרים במקביל – החיוך משדר בצד אחד "הכל טוב! איזה יופי!" ומצד שני כאב חד ונוראי שאומר "עצור הכל! סכנה!". כשהילדים הצחיקו אותי כל כך שמחתי, והתחננתי שיפסיקו. רציתי לבכות מזה. אבל צחקתי.

פינטזתי שאשב בלונדון ואכתוב בספריה הבריטית, אראה אומנות ואמצא פיתרונות לבעיות שלי ושל העולם כולו. אבל לונדון הרותחת מסתמנת כרק אזור חיץ בין היומיום בישראל לחופשה בגרמניה.

האפשרות לחזור לגור באנגליה מרחפת לנו מעל הראש כמו ענן שמסתיר את השמש. נ' נפגשה עם פרופסור אחד כדי לבדוק אפשרות לפוסט-דוק. ירייה למרחוק. הסביבה שגרנו בה לא היתה מתאימה למשפחה וקשה היה לדמיין את עצמנו שם. החום והכאב גם לא עזרו. נכנעתי. אני בקושי הולך לסופרמרקט. איך בדיוק אעבור לארץ אחרת שוב?

יכולתי גם לכתוב עמוד שלם על הבעיות הטכניות של לעבור ללונדון. החל מחינוך וכלה בעלות המטורפת של המגורים כאן. אבל לא יכול אפילו לחשוב על זה עכשיו. זה נראה לי כל כך מסובך. אולי זה מתאים לאנשים מאורגנים יותר, ממושמעים יותר, או דווקא לאנשים מאורגנים וממושמעים פחות. תוכניות מוצלחות הן תמיד של אנשים אחרים. אלה שנזרקים אצל חברים על הרצפה בשקי שינה, ונוסעים לטיול מסביב לעולם עם ילדים קטנים ותרמילי גב, או מקבלים פרופסורה בגיל ארבעים, ועובדים בתור מנהלים בבנק ומתחרים בתריאטלון בשעות הפנאי. התודעה המשווה היא בתו של השטן.

בשלב הזה של הטיול אני יכול רק להגיד שהגלריה הלאומית בלונדון היא מאוד מאוד יפה. אומנות בהחלט מקלה גם על כאב, והשעה שבה ישבתי ורשמתי בגלריה (ראו למטה) היתה שעה של מנוחה. ילדים יפנים הסתכלו עלי בעניין כי ישבתי על כסא מתקפל שהבאתי איתי במזוודה מישראל וציירתי בטרנס של ריכוז. במבט שני, אפשר לראות ברישומים ובבחירה שלי את הכאב. ללא תנועה, ללא זרימה, רישום איטי ושקוע בעצמו. אולי ייסורי ישו הנבגד משכו אותי באותו הרגע.

בפוסט הבא אני מבטיח להביא רשמים מעניינים יותר למטייל הלונדוני, לתייר ולתיירת, ולספר על מה גיליתי על משמעות החיים וכל מה שמעבר לזה. נקווה לגשם.

[זהו פרק שני ביומן מסע קיץ 2018]

 

 

נשלח ב כללי עם התגית:
5 comments on “לונדון – חם – כאבים
  1. תמי ברקאי הגיב:

    כיף לקרוא אותך, אסף!
    מקווה שהכאבים חלפו
    וד"ש לנ'

  2. דנה הגיב:

    היי! אני שמחה שפייסבוק הזכיר לי את הבלוג שלך, ואני מקווה שאתה מרגיש כבר יותר טוב.

    ושאלה: חייבים לונדון לפוסט דוקטורט של נ'? כי לונדון זו בועה, ואתה יודע שמחוץ לה יש חיים אחרים באנגליה. כמו למשל לשלם פחות על מגורים ובכל זאת לא להיות רחוק מדי מוויטרוז.

    דנה

    • אסף פדרמן הגיב:

      הי דנה! את יודעת שדיברתי עם אחותך במקרה?
      כן, אני זוכר שיש חיים מחוץ ללונדון. אתם באותו המקום?

  3. אנה נווה לדרמן הגיב:

    קןראת ומגלה שביחד עם זה שמתכווצת מתאור הכאב המוחשי כל כך אני גם מאד מחויכת.
    נהנית מהכתיבה נהדרת והקולחת ומקווה שיש שיפור ואולי גם קצת יותר הנאה