גרמניה היא חדר בריחה ענקי

לפרקים האחרים ביומן לחצו כאן

כמו תיירים גרועים הגענו לא מוכנים למעבר הזה. את לונדון אנחנו מכירים, והזמנו מונית לשדה תעופה והכל דפק כמו שעון. לגרמניה הגענו אחרי הרבה חילופי מכתבים עם המשפחה המארחת שלנו, שהשאירה לנו את הרכב המשפחתי שלהם בשדה התעופה. אבל לא ידענו כלום. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, מה נעשה שם, ואיך לכל הרוחות יוצאים משדה התעופה.

כמובן שקיבלנו הנחיות מאוד מדוייקות. במסמך וורד מייגע שלא הצלחתי לקרוא עד סופו, בהודעות ווטסאפ, מייל ובצילומים מהרגע האחרון שאמורים היו לתפוס את המיקום המדוייק של הרכב, למשל. אבל המעבר מהסביבה המוגנת של שדה התעופה אל החופש של החיים בחוץ היה חד.

בשדה התעופה יש תחנות אלקטרוניות עם מסך עליו מופיעה דיילת בגודל חי. איזה מגניב! לחיצה על כפתור מקשרת אותך לדיילת אמיתית אפילו יותר היושבת במרכז מידע, דוברת אנגלית, יכולה לראות אותך ולתת לך הנחיות ועזרה. היא הובילה אותנו למפתחות של הרכב אצל השומרת במרכז החנייה. לכל דבר כאן יש שם מאוד ארוך וקשה לביטוי כמו Parkleitzentrale. דיילות מיוחדות מדברות אנגלית. כל השאר עושים לך פרצוף כאילו אנגלית זו עדיין שפה של האויב.




שלט חניה גרמני

כן, אני יודע ש Nord זה צפון ו Sud זה דרום. אבל Reihe זה סיפור אחר.

יצאנו לחכות לשאטל שיוביל לחניון לטווח ארוך. מידע מפורט בגרמנית בלבד לא הסביר לנו על איזה קו לעלות. הנהגים תקשרו איתנו בנפנופי ידיים ואצבעות. השאטל היה מלא עד אפס מקום והנהג גער על כולם בגרמנית. נדחפנו. שאלנו את אחד הנוסעים היכן לרדת. רגע של מתח השתרר עד שהוא ענה באנגלית. הוא הבין אותנו! נפלטנו בתחנה היעודה עם עוד כמה מסכנים כמונו. ישראלי אחד צרח על הילדים שלו כתזכורת אחרונה למה שעזבנו מאחורינו. הם הלכו למלון ואנחנו נעמדנו מתחת פנס רחוב, באזור חניונים עצום מימדים המשולט בגרמנית והתחלנו לחפש רכב שאיננו מכירים. חניון דרומי, חניון צפוני, דברים כאלה רק בגרמנית.

תארו לכם את החיוך שעלה בי כשהרכב נפתח והונע. איזה כיף! אמנם לא הצלחתי להכניס להילוך אחורי וכמעט נכנסתי ב BMW מהודר שחנה מול הסקודה שלנו, אבל נחלצתי בשלום ונהגתי. מי חשב שרכב ייתן תחושת חופש כל כך נעימה? הילדים נרדמו מאחורה ואני הפעלתי ווייז והתחלתי להתרגל לנהיגה בלילה בלי ירח. התעלמתי באלגנטיות משורת המכוניות שהסתדרה מאחורי בשקט ונהגתי דרומה. השלטים בגרמנית לא התאימו להוראות בווייז, אבל סמכתי על המכשיר. אחרי שעה החלו להופיע שלטים של העיירה אליה נסענו. חוץ משם העיירה לא הכרנו כלום באזור. (זה בכיוון של שטוטגרט. איפה-שזה-לא-יהיה).

זה כמו חדר בריחה, רק הפוך. בכל שלב אתגר נוסף. לפתוח את דלת החנייה הפרטית שנמצאת מאחורי הבית. למצוא את המפתח לשער הגינה. ללכת מסביב אל הדלת הראשית. לקוות שהמפתח השני ייפתח. לפתוח את דלתות הבית לגינה – ואנחנו בפנים עם המזוודות! המשימה הושלמה. מצאנו היכן מדליקים את האורות.

הגענו למקום מקסים. בית מקסים. עיירה מקסימה. שקט. הרים מסביב. רואים את הכוכבים! חצר אחורית עם טרמפולינה. אחרי הקשיחות של לונדון פתאום התרחב הלב. זה בדיוק מה שהיינו צריכים ונרדמנו בשמחה.

***

מבחינתי התיירות הגרועה יכולה להימשך. כל מה שאני רוצה זה לשבת בבית, לאכול, לקרוא לצייר ולכתוב. מזל שחלק מאיתנו הרפתקניים קצת יותר. הם מיד מצאו האופניים ואת הדרך לאגם. לא יכולתי לכבוש את ההתלהבות שלי מהאפשרות לרכוב על אופניים לאגם!

על אופניים

תראו! אני רוכב בלי ידיים.

אני רוצה להתעכב רגע על הנושא של אופניים. בחיפה אי אפשר לרכוב על אופניים. אבל גם בתל אביב בעצם אי אפשר אם אתה חפץ חיים. פעם גרנו באמסטרדם והיינו רוכבים ככה לכל מקום. בלי רכב. כמעט בלי רכבת. גם באפס מעלות היינו עולים על האופניים לכל מקום. גם בבריסטול רכבנו לסופר ולבתי הקפה. זה היה נחמד. אחר כך היו ילדים והתרגלנו למכוניות, ועכשיו אנחנו מכורים.

המקום הזה – כאילו אין בו אף אחד. כלומר, יש בו אנשים אבל הדלילות של עיירה בגרמניה מזכירה משהו שכבר נשכח מאיתנו בישראל, וכמובן גם בלונדון: שניים מהמקומות הצפופים בעולם. זה פלא שבני אדם זרים מצליחים בכלל לחיות במרחב צפוף כל כך. והוא נעשה צפוף יותר ויותר ואנחנו מתרגלים. וכדאי שנתרגל כי התחזיות של רשות האוכלוסין [זהירות PDF] צופות המשך גידול באוכלוסיה. אני לא מדבר על "עד סוף המאה יהיו כאן עשרים מליון איש" אלא על עוד חמש עשרה שנה. התחזיות צופות גידול של 2-4 מליון איש בתקופה הזו. תחשבו: כמו הפקקים והצפיפות היום באתרי הטיולים – רק 150% יותר. אולי צריך לבנות פשוט קומה נוספת על פני כל הארץ.

כשאני חושב על העמידה בפקקים בדרך לחוגים ולבית הספר, אני רוצה למצוא את הקוד שיוציא אותי מחדר הבריחה הזה. יש אנשים שאוהבים את הצפיפיות (יש לזה מילים חמודות כמו ביחדנס, חבריה', כל ישראל חברים) אבל בשביל אנשים רגישים* זה קשה. בני אדם אחרים זה המון מידע, ואני קולט את כולו. את מצבי הרוח, את הלחץ, השחיקה. ולא חסר מהם במקומות צפופים בכלל ובישראל בפרט. לאחרונה קראתי ספר נחמד בשם "שקט" של סוזן קייס שמתאר את הפסיכולוגיה של מופנמות ורגישות (שתי תכונות קצת שונות, שהיא מערבבת ביניהם בספר). בישראל האופציה למופנמים ורגישים כאילו לא קיימת. קייס כותבת על זה ביחס לתרבות האמריקאית, שבלי קשר לצפיפות או תחושת חירום, מקדשת כבר כמה עשרות שנים את אידאל המוחצנות הבוטה – והנשיא האחרון הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לאידאל הזה. לפי הספר, המצב התרבותי שם גרוע אפילו יותר. אבל ארה"ב גדולה ומי שרוצה לברוח מוצא לאן.

*) אם אתם חושדים שגם אתם רגישים, או שיש לכם אדם רגיש במשפחה הקרובה, אני ממליץ על הספר "אדם רגיש מאוד" של איליין ארון שמתאר את התכונה היפה הזו בלי שמץ של ביקורת שרוב המטפלים הרגשיים נופלים בה כשהם מדברים על "רגישות חושית מוגברת" או "רגישות יתר". התכונה של רגישות של מערכת העצבים המרכזית היא כניראה מולדת, וכניראה נפוצה בכל אוכלוסיה כולל אצל בעלי חיים, ויש לה יתרונות גדולים שקשורים ביכולת לעבד מידע ולהבחין בדפוסים. ויש לה גם חסרונות – במיוחד בתרבויות שמעריכות הערכת יתר מוחצנות, עבודת צוות, חשיבה מהירה וקולניות.

כשהגענו עם אופניים לגדה של אחד האגמים אנחנו פתאום היינו המשפחה הישראלית הקולנית. הרגשתי שאנחנו מדברים בקול רם מדי. שכבו שם על הדשא כמה זוגות ויחידים בדממה מוחלטת. ממש דממה. החלטנו להמשיך לחוף אחר. כמובן שבחופים האחרים היו גם ילדים, וצעקות, ושמחה ומשחק. אבל האפשרות לשקט הדהימה אותי. כזה אני רוצה, חשבתי.

אז נסענו לאגם (אחר). ישבנו על הדשא. רחצנו במים. ציירנו ודיברנו. כל החששות שלנו מהלא נודע התפוגגו. לפעמים משעמם, אבל אנחנו יחד. נראה שלילדים זה לא מפריע שאין עוד ילדים שצריך להרשים אותם, להתחרות, ולשחק איתם. אפשר לשחק גם עם המבוגרים (ערכנו טורניר כדורגל שולחני). לא חסרה לי עדיין חברת מבוגרים. זה כניראה בגלל שאני מופנם קלאסי שמעדיף לכתוב מאשר ללכת למסיבה.

ההשוואה היא בתו של השטן, אבל אי אפשר להימנע ממנה כאן. זה עצוב כפליים, כי בחיים לא אבחר לגור בגרמניה. השפה מרכזית מדי בחיים שלי בשביל שאכנס לתרבות חדשה בלי להבין אף מילה. להיות מופנם זה לא אומר להיות אנטיפת קר ומתבודד. הקשר שלי לעברית זה הקשר שלי לישראל, והתרבות הגרמנית לא מעניינת אותי אפילו קצת. אבל השאלה אכן מתעוררת – האם אפשר לגור במקום פחות עמוס פקוק וצפוף?  ואני חייב להוסיף – פחות חם?  או שאם ישראל היא המקום שאי אפשר יותר לעזוב, מה צריך להשתנות כדי לחיות באופן קצת יותר נינוח וקצת פחות לחוץ?

בערב האזנתי ל"חיות כיס" ונפלתי על פרק נחמד בשם "מחוץ למירוץ" על יישובים ברמת הגולן. הנה האנשים שמתארים את אזור המרכז בדיוק כמו שאני הייתי בוחר לתאר אותו – סיוט. אנשים שהחליטו לקחת את עצמם ואת הילדים (הקטנים) שלהם ולבנות בית בסוף העולם. התוכנית לא מציגה תמונת עולם אידילית. קשה להתפרנס. זה באמת רחוק ממרכזים רפואיים ותרבותיים. זה חור. אבל לפחות ברדיו נשמע קסום, ישראלי, ואפשרי.

אולי הפוסט העיר בכם מחשבות על בריחה, ואולי כבר עשיתם את ההימלטות שלכם ואתם קוראים את זה בנחת מהחצר מתחת לעצי הפרי לצד הנחל, ויודעים שפקקים ולחץ זה בעיות של אנשים אחרים. אני לא מתכוון לעבור לרמת הגולן וגם לא לגרמניה. ובטח שאני לא מתכוון להלחיץ את עצמי עם השאלה הזו כרגע. אני בחופשה. אני הולך לדווש לאגם, לאכול סנדוויץ' ולהביט בהרים.

צילום באגם




נשלח ב כללי עם התגית: