הרהור אחרי ריטריט

יצאתי ללמד בריטריט ויפסנה בהזמנת כריסטופר טיטמוס וחזרתי.

המרחב של ריטריט שונה מכל הוראה אחרת שאני מכיר. זה לא ממש "קורס במדיטציה" למרות שמדיטציה זה מה שעושים רוב היום. זה קורס בטבילה במציאות אחרת. בהסתכלות שונה אל תוך החיים. ישבנו מתחת העצים הגדולים בעין דור וראינו דברים שלא רואים בכל יום. חלק מהמשתתפים אמרו שעברו חוויות משנות חיים בשבעת הימים האלה.

המסורת הזו אינה מסורת של גורו ותלמידים. אני לא מאסטר ואין לי עדת מעריצים. אבל התפקיד של המורה הוא תפקיד מיוחד של חברות רוחנית ושל לווי והדרכה. יש לזה מסורת עתיקה. תוך כדי זה גם אני למדתי המון. מחברי להוראה – שירלי סהר ומיכל – מכריסטופר עצמו שעושה את זה במסירות מעוררת השתאות ובמיומנות גדולה כבר יותר מארבעים שנה, ומכל אחד ואחת מהתלמידים (המכונים בחן "יוגים") שדיברתי איתם. אנשים אמיצים שהסכימו לבוא, לשתוק, לשבת במדיטציה שעות, לסבול ולצחוק ולהסתכל על הדברים אחרת. כולנו עשינו את זה וכולנו יודעים מה זה לבוא לריטריט בפעם הראשונה. השנייה. העשירית.

בשבילי היתה בזה גם פרספקטיבה של חיים שלמים. ישבתי כתלמיד בריטריטים של כריסטופר בישראל הודו ושוויץ, וביקרתי אותו כמה פעמים באנגליה וגרמניה. הכרתי אותו לפני שלמדתי באקדמיה, לפני שגרתי בחו"ל. וחזרנו להפגש כל כמה זמן בתחנות חיים שונות. ישבתי בעין דור בריטריטים. פעם מאוד רציתי בקרבתו. עם השנים זה התפוגג ונעלם.

את עמותת תובנה אני מכיר מהימים שהיא היתה מאוד קטנה. הצטרפתי לריטריטים, אהבתי וסבלתי ולמדתי מזה. הייתי מנהל קורס כמה פעמים. וסייעתי קצת פה ושם. העמדה של המורה היא רק עוד היבט של הדרך הזו שמתבררת רק במבט לאחור. הרגשתי בחוזקה את ההיסטוריה והקהילה החיה הזו, ושמח שהיתה לי הזדמנות לקחת בזה חלק בלי להצטרך להיות מישהו אחר ממי שאני במילא.

בתמימותי, חשבתי שיהיה לי הרבה זמן פנוי. הבאתי כלי ציור אפילו. לא נגעתי בהם בכל הימים. לא קראתי ספר. איכשהו בין הישיבות צוות, השיחות האישיות, התרגול באולם, ושאר הדברים נשאר מעט מאוד זמן למנוחה ופנאי. זה היה שבוע יפה במיוחד. החום הגדול היה רק משב עדין של מציאות. השינה רוויית חלומות. השיחה רוויית אהבה. את הפריחה הזו לא ציירתי שם, אבל היא מתאימה כדי לסיים את ההרהור הזה.

 

נשלח ב בלוג מאמרים עם התגית: , , ,