התבוננות בטבע עם דיוויד הוקני

יומן מסע

הולנד מאי 2019

דיוויד הוקני הוא הצייר החשוב ביותר החי היום, ובעיני גם אחד החשובים במאה השנים האחרונות. נסעתי לראות תערוכה שלו במוזאון ואן גוך באמסטרדם כהצהרה על החופש והשפיות בחיים האלה. לראות אומנות זה העלייה לרגל שלי. זה אומר לצאת למסע אל מקום שקדושה שורה עליו, ומבחינתי מוזאון זה מקום שקדושה שורה עליו. כל המסעות הם בעת ובעונה אחת תהליך של גילוי עצמי וגילוי העולם.

The arrival of spring in Woldgate, East Yorkshire, 2011. David Hockney

התערוכה הזו של הוקני עוסקת בחמש עשרה השנים האחרונות, בהן הוא החל לצייר נוף. כמו הוקוסאי, גם בגיל שבעים הוא המשיך להשתנות ולהתחדש. הוא היום בן שמונים ושתים, ועדיין עובד. נוף הוא מעין אות מתה באומנות המודרנית – מי היום מצייר נוף, מלבד ציירים חובבים או כאלה שמוכרים תמונות לתיירים? גם הנוף עצמו השתנה. במיוחד בבריטניה, מקום הולדתו של הוקני, כמעט אי אפשר למצוא נוף שאינו מעוצב על ידי הנוכחות האנושית.




במקביל מתקיימת באמסטרדם תערוכה גדולה של רמברנדט. יש לו רישומי נוף מעטים, אבל קשה שלא לראות אותם דרך המשקפיים הרומנטיים של אדם מודרני שמסתכל על ציור מהמאה השבע-עשרה. נופים פתוחים מנוקדים בצריף מט לנפול. פרה. שני עצים. הוקני מצייר מכונית כמו שרמברנט צייר פרה. בשביל רמברנדט פרה זה לא רומנטי, אבל אנחנו לא יכולים כבר לראות את זה. לכן אני לא כותב על התערוכה הענקית שלו כאן. היה מאוד קשה לצפות בה. כאילו לצפות בתערוכה מעולם אחר, שכבה לעד. זה עצוב מאוד, ורמברנדט עצמו היה אדם אדם עצוב מאוד, בלי קשר לזה. החיים אז היו באמת קשים וזה ניכר בכל רישום ורישום – דוק של עצב נסוח אפילו על הציורים המוזמנים והמפוארים בריאליזם הצילומי המרשים שלהם.

לתערוכה של רמדברנדט [לינק] צריך לבוא עם זכוכית מגדלת. נ' אומרת שהוא היה ודאי היה קצר רואי כמוה בשביל לצייר מיניאטורות כאלה. אולי זה העוני שהכתיב את גודל הנייר לרישום והדפס. ציורי השמן המוזמנים על-ידי עשירים מקומיים מרוחים על בדים ענקיים למדי, אבל הרישומים והתחריטים קטנים מאוד. הפרטים נעלמים אל תוך החושך, הוא מצייר לנו תמונה של עולם אפל, מכונס, מדכא, ואולי נדמה לנו שזה גם רומנטי קצת. אבל כל מי שביקר בהולנד חייב לתהות – איך במקום המואר הזה, עם השמיים הרחבים והפתוחים, עם השמש שדולקת בקיץ מארבע וחצי בבוקר עד תשע בלילה, הצליח רמנברנדט ליצור אווירה כל כך קודרת. זה חייב להיות ביטוי למצבו הפנימי, ולא רק עניין במציאות הנגלית. הנסיבות הטרגיות של חייו הן הרקע השחור עליו מצויירים הציורים שלו, וממנו בוקע האור הקטן של הנר שהביא לו את הפרסום בתולדות האומנות.

התערוכה של הוקני היא ההיפך בדיוק, ואולי נסיבות חיו העליזות מצביעות על הסיבה העמוקה לכך. האור הבוהק מעסיק אותו, והצבעוניות הזו מעוררת תהיה, כי את ציורי היער הוא לא עשה בקליפורניה אלא ביורקשייר, שלמיטב זכרוני לא מפורסמת בקייצים הבוהקים שלה.

הדבר השני הוא הגודל. התמונה המצויירת הולכת וגדלה, ובכל מימד הוקני מתעניין בהרחבת שדה הראייה ובהעמקת הפרספקטיבה. זה לא ציור, זה ביטוי של חלל. במרכז התערוכה עומד ציור ענק, שהוא חלק מכמה נסיונות של הוקני ליצור ציורי נוף בקנה מידה שכביכול מתחרה עם הנוף עצמו. הוא מורכב מעשרות מסגרות צמודות זו לזו. הצילום ששמתי בתחילת המאמר לא ממחיש את הגודל, ולכן צילמתי אותו בשבלכם יחד עם הצופים במוזאון.

האביב מגיע לוולדגייט. דיוויד הוקני. שמן על בד.

האביב מגיע לוולדגייט 2011. דיוויד הוקני. שמן על בד.

רוב התערוכה מוקדשת לפינה חצי-בראשיתית שמצא באיזה כביש צדדי. הכביש הקטן שמוביל לשום מקום מוקף עצים וצמחייה. הוא עמד שם וצייר שוב ושוב, בכל העונות, במשך כמה שנים. הוקני הוא אומר שיודע לעבוד.

הציור הענק הוא נקודה של הפשטה (אבסטרקציה) אחרי תקופה ארוכה מאוד של למידת הפינה הזו ביער בכל הגדלים והטכניקות האפשריות. זה לא ריאליזם שמנסה להעתיק את המציאות, ולא ציור שהוא רק מוסיקה, אלה מעין תחנת ביניים ביניהם. התמונה כולה רוטטת ומנגנת בקצב של העלים והגזעים הישרים. אבל ברור שהיא מתייחסת גם למשהו ויזואלי אמיתי. הצבע הוא חלק מהמנגינה, וחלק מהאור, וזו הסיבה שהיא בכלל מוצגת במוזאון ואן גוך – אומן הצבע הטוב ביותר במאה התשע עשרה. כמעט אפשר להרגיש את כל ההיסטוריה של הציור בתמונה הזו, אבל בלי המשחקים הפוסט-מודרניים של "גלה את הרפרנס". זה פשוט מוטמע במוח של הוקני ויוצא על הבד.

משהו קרה בין המאה התשע עשרה למאה העשרים ואחת, והדבר הזה הוא הגודל והעושר. הוקני עבד רוב חיו בקליפורניה והגודל של הציורים הוא קודם כל אמריקאי ואחר כך אנגלי, אם בכלל. הוקני גם חי די שנים כדי להיות מפורסם מאוד ועשיר מאוד. הציור הזה הוא לא משהו שקונים לסלון, והוא מאוד יקר לביצוע, כי הוא מצריך עבודה עם צילומים וסריקות והדפסות, וביקורים חוזרים ונשנים, וסטודיו גדול דיו בשביל לשים את הכל על הקיר. ההשוואה לואן גוך שמת צעיר ועני מתבקשת.

התערוכה מציגה באופן לא לינארי המון היבטים של ציור הנוף הזה, ובשביל מי שמצייר בעצמו זו חגיגה של ממש, כי אפשר לראות רישומי פחם, אקווארל, ציורי שמן גדולים, וציורי אייפד של אותם נושאים, והם מוצגים לצד נוף של ואן גוך, שכמעט מחוויר אל מול העוצמה המודרנית-אלקטרונית של הוקני. אבל בניגוד לתערוכות נושא אחרות, לא מוצגות כאן סקיצות. העבודה של הוקני קפדנית. הציורים שלמים. הוא עובד בפרך. מצייר, רושם, מצייר, עורך, יוצא לשדה שוב ושוב. מסתכל ומסתכל ורואה עוד ועוד.

***

הגענו לאמסטרדם ברכבות, טיסות, חשמליות, גוררים מזוודות במסלול העלייה לרגל של עולה הרגל החילוני. באופן טבעי, זה מסלול אישי מאוד. לא היו איתנו עולים נוספים שבאו במסלול הזה לאתר הקדוש שלנו. לכל אחד במטוס מסלול העליה הפרטי והחילוני שלו. אכסניה מקומית הלינה אותנו וסיפקה טוסטים עם גבינת חאודה וחמאת בוטנים. המאמץ בונה את ההתרגשות. תורים ארוכים, סרטים איומים בטיסה, כרטיסים שנקנו חודשים מראש, הרגע בו דיילת הולנדית סורקת את הברקוד של הכרטיס ואתה נעשה מיוחד וקדוש – מורשה להכנס לבית המקדש של האומנות.

לטובת המוזאון יאמר שהם לא מוכרים יותר כרטיסים מהדרוש. התערוכה לא היתה עמוסה וצפופה כמו אתרי הקודש של המאמינים בדתות האחרות. הדת החילונית של האומנות היא, בכל זאת, דת קטנה ויקרה וכזו שמקדשת את האינדיווידואל והמרחב האישי. באולמות שקט, והצבע הוא זה שמקבל את הבכורה. הוקני יודע – הראיה היא קודם כל צבע, קודם כל אור. גם כאן, ההתבוננות ריאליסטית, אבל כמו אצל ואן גוך הצבעוניות אינה מנסה לחקות את המציאות באופן סכמטי (שמיים כחולים, עץ ירוק) אלא מנסה ליצור את האשליה של הראייה של אור, בשעה מסויימת ביום, בעונה מסויימת. העין שלנו (כלומר המוח) בונה את המציאות הנגלית, לא משקפת אותה.

ציור של דיוויד הוקני מתוך התערוכה באמסטרדם

העניין הזה חוזר על עצמו בכל ציור וציור. הנה בולי עץ כתומים. הרי הם לא באמת כתומים, כי חלקם ירוקים, וחלקם בגוונים אחרים. הרחוקים כתומים והקרובים מפורטים יותר. המוח שלנו קולט את הפרטים של הדברים הקרובים והוקני יודע את זה ולא טורח על הרחוקים. אשליית העומק נוצרת ככה, ולא על-ידי פרספקטיבה חד נקודתית.

פרספקטיבה זה אחד מהנושאים שמעסיקים את הוקני, והוא טוען לחידוש בתחום הזה. זכרו, את "פרספקטיבת המגוז" בציור – הקוים האלה שנפגשים אי שם באופק – מישהו המציא בשלהי הרנסאנס. זו דרך נחמדה ליצור אשלייה של עומק, במיוחד בציורים ארכיטקטוניים. אבל הוקני החל בשלב כלשהו לפקפק בזה, וביקש למצוא דרכים אחרות לייצג את המרחב. במיוחד את המרחב מחוץ לעיר ולבית. הוא השתמש בקולאז' תצלומים, ובכל מני אופני מבט שונים כדי לחפש את זה לאורך הקריירה שלו. בסוף פיתח את מה שהוא מכנה פרספקטיבה הפוכה. למשל בציור הזה, בו יש יותר מנקודת מגוז אחת, ודווקא תחושת החלל מתעצמת ומתרחבת באופן שהולם יותר את היער (בהשוואה לעיר):

הפרספקטיבה "הפוכה" כיוון שנקודת המגוז של הקוים המצטלבים אינה באופק, אלא אצל הצופה עצמו. זה בולט יותר בציור הזה, של אותו המקום בעונה אחרת. שימו לב לאן מובילים השבילים – הם מובילים אלינו, המתבוננים.

כמובן שבציורים אחרים (אולי מוקדמים יותר) יש גם מקום לפרספקטיבה הטובה והישנה. ראו רישום אקווארל מהיר של כביש:

***

השיעור הגדול שאומנות מלמדת אותנו הוא להסתכל. בכל תקופה האומנים הגדולים הם אלו שהראו משהו חדש על הדרך בה אפשר לבנות את המציאות הנראית מתוך כתמי הצבע. הם הסעירו באמת ובתמים את מי שידעו להתבונן ולראות את החידוש. חשבו מה אומנות הרנסנס המוקדם עשתה למי שראו עד אז רק דימויים נוצריים שטוחים ופאנלים עמוסים בסיפורים מהברית החדשה. המצאת האור והצל, העומק, הפרספקטיבה, הריאליזם, הצילום, כל אחד מהם בתורו היה דבר ענק. ולכל אחד מהם התרגלנו.

אנחנו רגילים לצפות בציור באופן מסויים, ומגיעים עם מערכת ציפיות שלא ידענו שיש לנו. דרך זה, אנחנו גם מסתכלים על המציאות – הרי אמסטרדם בעצמה יפה כמו ציור! כמו גלויה! כמו תצלום! במיוחד בימים הנדירים שהשמש בחוץ והאור מרצד במימי התעלות ומשתקף בגשרים.

דווקא כשחשבנו שאין כבר מה להמציא, שהצילום הרס את הכל, הוקני בונה מחדש את האפשרות להתבונן במציאות אחרת. עבודת הוידאו היחידה בתערוכה היא כמו מדיטציה בהליכה ביער (או מדוייק יותר, מדיטציה בנהיגה איטית). תשע מצלמות המכוונות בזוויות שונות מעניקות תחושה של תנועה בתוך המרחב, תחושה שדומה יותר – להרגשתי לפחות – לתנועה אמיתית ביער.

הנה דוגמה קצרה מתוך עבודת הוידאו שצילמתי בסתר למטרות חינוכיות בלבד:

הספקנים כבר שואלים למה לא לנוע ביער מלכתחילה, ולעזוב את כל המאמץ הזה של תערוכה ואומנות? זה כמו לשאול בשביל מה אנחנו זקוקים למדיטציה, בודהיזם, שירה סופית או ערב שבת. הרי אפשר היה פשוט להתחבר ולראות את המציאות הנעלה הזו, לעצור, להתעורר בו במקום. אפשר באמת. אבל העליה לרגל מביאה אותך להרהר בקיום, בעצמך, ולחוות משהו שאחריו ההליכה ביער כבר לא תהיה אותו הדבר. הציור עצמו הוא מעשה של התבוננות קפדנית, והצפייה בתערוכה מאפשר להשתתף בהתבוננות הזו. מי שיודע את הזה, לוקח שרפרף מתקפל מהמודיעין במוזאון ויושב שעה מול כל ציור.

עבודת הוידאו מציגה את התנועה ביער בארבע העונות בו זמנית. על כל קיר עונה אחרת (לא יכול להציג את זה כאן. האינטרנט הוא מדיום מוגבל. בשביל זה יש מוזאון). ואחרי הצפיה בארבע העונות ההליכה ביער לא תהיה אותו הדבר. אם אתם רגילים למדיטציה בהליכה ביער, עבודת הוידאו תעשיר את התרגול שלכם. ואם לא, היא תעודד אתכם לתרגל.

אחרי התערוכה יוצאים החוצה והעולם נראה קצת אחרת. העיר מנוקדת בעצים גדולים שזזים בצבע. האור משתקף מהמים שבתעלות. גלגלי האופנים מפוזרים על פני המדרכות ויש אפילו חן מסויים לבני האדם העייפים שבאו כדי להיות תיירים.

אחרי שלושה ימים במוזאון רגליו של העולה לרגל כואבות. הבטן מתגעגת לאוכל ביתי ומוכר, השינה במיטות זרות חובטת בגב והעיניים שורפות מהתבוננות. הגוף כואב, אבל הרוח מרוממת. הגשמיות של החיים באותה הנשימה עם התפעמות הרוח שמעבר לכאן ועכשיו. הצבעים מזמרים, והנפש רואה את ההתפרקות והבריאה של מציאות בכתמי צבע, כתמי אור, קוים גסים ועדינים, אפילו רישומי הפחם נעשים צבעוניים בידיים של איש הדת שלנו. שוב, כמו כל מעשה אומנות המציאות מתפרקת לגורמים במוח של האומן ונבנית בחזרה. שדה הראיה מתפרק לשלושים ושישה מסכים, ונבנה שוב במוח שלנו. תזכורת תמידית לכך שכל מה שאנחנו רואים הוא הבנייה, קיים ולא קיים, אשליה ואמת, ריקות ומציאות, סמסרה ונירוואנה.




נשלח ב בלוג מאמרים עם התגית: , , ,
0 comments on “התבוננות בטבע עם דיוויד הוקני
1 פינגים/מעקבי קישורים עבור "התבוננות בטבע עם דיוויד הוקני"
  1. […] הייתי בהולנד ימים ספורים שהוקדשו בעיקר להליכה בתערוכות ומוזאונים. כתבתי על זה כאן. […]