על אושר והנאה

במופע הקיצוני שלה, פילוסופיה רוחנית שרואה בעיה בהנאה תוביל לסגפנות והתנתקות מהחושים. זה לא עניין זר למסורת הנוצרית, ובמידת מה היהודית, בהן יש גרעין של סלידה וביקורת כלפי "הבשר" ו"היצר" כשורש הרע, לא רק במובן המוסרי הצר של של המילה, אלא גם באופן בו האדם נופל דרכם קורבן, מתענה, ומחמיץ את העיקר בחיים האלה ובחיים הבאים.

מי שמחפש אחרי אושר – ואין כמעט אדם שאינו מחפש – נתקל מהר מאוד בהבחנה הזו בין הנאה חושית לאושר רוחני. העניין העצום במדיטציה ובודהיזם בתקופה האחרונה מצביע, אולי, על כך שהתייאשנו מהסיכוי למצוא אושר אמיתי דרך עיצוב הסביבה החומרית שלנו, דרך הישגים כמו כסף ומעמד, ואפילו הישגים חברתיים כמו מדינה ועצמאות.

הדור של סבא וסבתא שלי היה עסוק בנסיון להבטיח את עצם הקיום. בגלל חוסר הביטחון הקיצוני בחיים עצמם אצל הדור שראה במו עיניו את המלחמות הגדולות, לא קשה להבין איך העניין היה קשור או לכסף ומעמד בפן האישי, או לצמיחה וחברה מתוקנת בפן הציבורי. מעטים התפנו לחיפוש רוחני או פנימי. אנחנו שוכחים עד כמה הדברים טובים היום. נכון, לא אצל כולם. אבל בפני מי שיש לו אוכל על השולחן, ויש לו עבודה, ומדינה והעולם פתוח בפניו, מתגלה סוד חדש: שאין בכל אלה להבטיח הנאה ואושר שלמים.

מכאן, הדרך קצרה לביקורת הפסאודו-רוחנית על עולם החומר. אבל יש בכך סכנה, כי הפשטנות מובילה למסקנות פשטניות כאילו עולם החומר מסוכן, והאושר האמיתי מצוי רק באילו עולמות רוחניים קשים להגדרה וקשים להשגה.




גם בתוך המסורת הבודהיסטית ישנן נטיות כאלה, לפחות באופן שטחי. מה בדיוק עושים בקורס ויפסנה אם לא להתנתק מ"עולם החומר" ולשקוע עד צוואר בתרגול נפשי ורוחני, מתוך חיפוש אחרי אושר שאינו תלוי בארוחה הבאה, בבת זוג הבאה, בכסף, במעמד, בהאזנה למוסיקה יפה, במחשבות מתוחכמות, ובהישגים דומים? מתרגל מדיטציה מסור יכול בטעות לחשוב שהמטרה היא התנתקות מהנאה, כיבוי רגשי, הסתגרות, הסתפקות במועט, ועצמאות.

אבל המקורות הבודהיסטיים מדגישים מההתחלה שזו אינה דרך של הסתגפות, אלא דרך אמצע בין הסתגפות להתמסרות להנאות החושים. בתיאור ההתפתחות המדדיטטיבית עצמה יש דגש רב על הנאה ואפילו עונג מרטיט שנחווה דרך הגוף. וכמובן יש מקום של כבוד לאושר שקשור לידידות, חמלה, שמחה, חברות, רגשות מיטיבים, ועוד. יותר מזה, העושר עצמו מעולם לא נתפס במסורת הבודהיסטית כבעיה, או מקור לבעיה. גם לא מעמד או משפחה. נכון שגיבור הארכיטיפי הבודהיסטי הוא אדם (גבר על פי רוב) שעזב את ביתו ורכושו. אבל חשוב להבין את הדגש האמיתי בסיפור הזה. זהו סיפור על נדיבות וויתור, על קהילה, ועל התגברות על השתוקקות והיאחזות שהם שורשי הסבל. הרוח אינה נעלה על החומר. אלא שנטיות נפשיות מסויימות – שמופעלות הן כלפי החומר והן כלפי הרוח – גורמות סבל. מי שמשתוקק להישגים מדיטטיביים ונאחז באידאולוגיה רוחנית צפוי להמשיך לסבול.

***

בפילוסופיה היוונית יש דיון מעמיק ומעודן בנושא הזה. אני מוצא את זה מועיל מאוד להפחתת הבלבול סביב השאלה של הנאה ואושר. למעשה ביוון צמחו כמה מורים שמזכירים מאוד את המסורות ההודיות בנות אותה תקופה – מסורות שנולדו פעמים רבות סביב מורה כריזמטי, שיוחסו לו הבנות מפליגות ופורצות דרך, ושהעמיד תלמידים. חוקרי תולדות הפילוסופיה משווים את סוקרטס לישו, אבל ההשוואה בין כמה פילוסופים עתיקים לבודהה תקפה באותה מידה. מהתיאורים עולה תמונה של מורה, מדריך, שהבחירה ללמוד אצלו היא בחירה בדרך חיים יותר מאשר בשיטת חשיבה פילוסופית במובן המודרני. ה"פילו" במילה פילוסופיה מציינת אהבה של דבר מתוך הקדשת החיים והנאה גדולה אליו. זו אהבה של התמסרות יותר מאשר אהבה של חיבה. הם היו מסורים לחוכמה, וההתמסרות הזו כללה תרגול של תרגילים רוחניים שהמורים הציעו. הבחירה באסכולה פילוסופית כותב חוקר הפילוסופיה פייד אדו, "שקולה למעשה לבחירה בדרך חיים; זוהי בחירה קיומית, שתובעת מהאדם שינוי מוחלט של חייו, של הוויתו." (מהי הפילוסופיה העתיקה עמ' 13).

אפיקורוס היה בלי ספק אחד המורים האלה. הוא חי בין השנים 270-341 לפני הספירה, קצת אחרי ימי הבודהה, וגם הדרכתו כוונה לטפח אצל תלמידיו את הכרת המציאות שתאפשר לאדם למצוא את הדרך הנכונה להגיע אל האושר. כמו אצל הבודהיסטים, עיקר העיסוק הוא באדם ובדרכו אל שחרור מסבל, כשתמונת העולם הפיסיקלי עצמו מישנית למשימה הזו. ההיררכיה בין ההנאות השונות שתורמות לאושר ולסבל היא חלק מרכזי בהגות שלו, ובניגוד אולי למסורות דתיות שכירסמו בחשיבות של הנאה, הוא מציג גישה מדוייקת ורעננה. אין לי ספק שבלב הדברים אין סתירה בין הגישה הזו לחיים, לבין הגישה של הבודהה.

אפיקורוס – מה הוא יכול ללמד אותנו על הנאה ואושר?

בשביל אפיקורוס, ישנן כמה סוגי הנאות ויש ביניהן היררכיה. (המילה הנאה כוללת, במקרה הזה, טווח של משמעויות מודרניות שכולל אושר, סיפוק, ולפעמים השתוקקות).

הוא מבחין בין הנאה פעילה והנאה שבמנוחה (הן קרויות במקור הנאה קינטית, והנאה קטסטמטית). ההבדל אינו קשה להבנה. הנאה פעילה היא זו שנוצרת על ידי חיפוש פעיל אחרי גורם לעונג או סיפוק. למשל, ישיבה בג'קוזי יכולה להיות הנאה כזו, או קינוח טעים במסעדת יוקרה. הנאה שבמנוחה היא זו שנוצרת על ידי סיפוק הצורך, שאחריו מגיעה מנוחה. למשל אם אתה רעב, ומספק את הרעב בכריך, זו הנאה כזו. או אם את עייפה, ישנה ומתעוררת רעננה, את חווה הנאה שבמנוחה.

בתוך שתי הקטגוריות החשובות האלה מתקיימות קטגוריות משנה של הנאה גופנית ונפשית.

הנאה שבמנוחה יכולה להיות גופנית, כמו בדוגמה של השבעת הרעב, ויכולה להיות נפשית. ההנאה הגופנית היא זו שמתרחשת כאשר מוסר הגורם לסבל הגופני, הנובע מצרכים לא מסופקים. שתי הדוגמאות שאפיקורוס מביא הן השבעת רעב – שהיא עניין קבוע ושגרתי – וטיפול במחלות, שיוצר הנאה על ידי סילוק סבל שאינו קבוע ושגרתי. הדברים האלה נראים לי מובנים ופשוטים ואין צורך להרחיב בהם, אולי זולת שתי הערות חשובות. אחד, שעל פי התפיסה הזו, אי אפשר לחיות חיים מלאים מסופקים ומאושרים על בטן ריקה. כמובן שאפשר להנות מהנאות נפשיות (ראו למטה) בעוד הבטן ריקה, אבל לא לאורך זמן. חיים שלמים יתנו מקום לסיפוק הצרכים ההכרחיים והטבעיים של הגוף. המסורת הבודהיסטית, שאינה מסורת של סיגוף, מזהה גם היא באופן ברור את הצרכים הבסיסיים שצריך לספק כחלק מחיים מאושרים. אדם צריך לאכול, וצריך לרפא את גופו, וצריך מחסה מחום וקור, ומשהו ללבוש. הדברים האלה נוצקו בסופו של דבר אל תוך הקוד של החיים האידאלים הבודהיסטים, ומצופה מהקהילה לספק לנזירים את צרכי החיים הבסיסיים האלה. ישנם צרכים גופניים וטבעיים נוספים, שסיפוקם יביא להנאה, אבל הם לא הכרחיים ולכן לא נכללים ברשימה כאן. יחסי מין הם כמובן הדוגמה בה"א הידיעה.

בחיים המודרניים קשה לפעמים להבחין היכן עובר הגבול בין סיפוק צורך טבעי הכרחי ובסיסי, לבין הנאה עודפת. האם מספיק לדבר על "מחסה" מפני פגעי הטבע כצורך הכרחי? הם בית טחוב ועבש בלב עיר רועשת ומזוהמת מספק את זה? או שאפשר לדרוש מעט יותר? האם במסגרת בריאות הגוף מותר לצפות שכל אדם יוכל לקבל עיסוי טוב, אוכן מזין, ייעוץ תזונה, ולא רק תרופות מקופת חולים? אלה שאלות אמיתיות. אבל העיקרון תקף: עלינו לזהות באיזו מידה נוצרת שמחה מתוך הסרה של מכשול וכאב – חוסר שינה, מחלה, רעב, וכאב גופני.

במקרה של הנאה נפשית מדובר בעצם על העדר סבל שנובע מתוך מה שהבודהיסטים יכנו "השקפה נכונה" וחיים של ידידות. בספרי הפילוסופיה על יוון מדברים על הנאה פילוסופית אבל זה נשמע מוזר ומופשט. למעשה, מדובר על דעות ורעיונות שקשורים באופן אינטימי להעדר חרדה צער ואשמה. אפיקורוס זכה להיות מושמץ בשפה היהודית בדיוק בגלל זה. הוא אמר שאמונה בשכר ועונש בידי האל זו עמדה פילוסופית שגורמת צער וחרדה מהעתיד. האדם זוכה להנאה נפשית שבמנוחה כשהוא עוזב את הרעיונות האלה, ואינו מחזיק בדעות כאלה. המסורת הבודהיסטית כמובן שכללה את זה עד בלי סוף. הפקפוק באידאולוגיות פילוסופיות שונות, והסבל שהן גורמות, זוכה למקום של כבוד בדרשות של הבודהה. העמדה הנכונה, על פי הבודהה, היא עמדה של שתיקה כלפי שאלות מטאפיסיות ואונטולוגיות, ועמדה של דחייה פעילה של פילוסופיות לא מועילות. מחשבות ורעיונות נמדדים אך ורק לפי מידת הלחץ שהן מעוררות כאן ועכשיו, או כלפי העתיד. אמת המידה הפילוסופית תמיד תהיה – האם כשאת מאמינה בזה, זה מגביל או מקטין את הסבל והייסורים?

ההסרה של גורמי סבל נפשיים, בתחום הפילוסופי, יוצרת שקט וחופש. שחרור מסבל. וזו ההנאה שבמנוחה עליה מצביע אפיקורוס. את הרעיון הזה כדאי לאמץ אל עמדות שהיום לא היינו מכנים פילוסופיות, אבל הן עדיין אמונות ומחשבות מגבילות. "אם רק אתחתן אהיה מאושרת" זו עמדה שיוצרת לחץ וחרדה. "אמא שלי לא אוהבת אותי" זו דוגמה נוספת. "כל מה שאני עושה חייב להיות מושלם" גם זו עמדה מעוררת חרדה. צבאות של פסיכולוגים עסוקים בלעזור לאנושות לאמץ צורת התבוננות אחרת, מיטיבה יותר. כל עולם הטיפול הקוגניטיבי מושתת על זה, וכן שיטות כמו "העבודה" של ביירון קייטי. למעשה, כל מורה רוחני ראוי לשמו מבין שלחץ ואי נחת נובעים מתפיסות לגבי העולם ועצמי, ומציע צורת חשיבה שחותרת תחת הלחץ הזה. העמדות הבודהיסטיות אודות "לא-אני", ריקות, חופש, והארעיות של התופעות יכולות לשמש אותנו כדוגמאות לעמדות מפחיתות לחץ ומשחררות מעומס באופן גורף. כמובן שלא מספיק לשנן את זה כתיאוריה, אלא יש לאמץ את זה כהשקפה, לראות את זה, ולחיות על פי זה.

החיים החברתיים הם גורם לחץ גדול וברור אצלנו, בני האדם. חיים של ידידות, לפי אפיקורוס, הם הדרך השנייה להסרה של גורמי הלחץ באופן שמוביל להנאה שבמנוחה בתחום הנפשי.

"אלה שהצליחו לספק לעצמם את הביטחון המושלם בסביבתם האנושית, הם גם הללו שחיו אלה עם אלה בהנאה מושלמת בשל הערבות ההדדית החזרה ביותר לביטחונם; וחייהם מלאים כל כך באינטימיות, עד שאינם מבכים את מותו ללא עת של אחד מהם כמי שיש לרחם עליו." (אמרות יסוד: על האושר וההנאות האמיתיות. פסקה 40, תרגם מיוונית יוסף צ' ליברזון. הוצאת נהר 2011)

האידאל של חיים בהרמוניה עם חברים מוביל להפחתה ואפילו ביטול מוחלט של הסבל הנגרם מקונפליקטים בינאישיים, מריבות ואויבים. גם כאן קשה שלא לראות את המקבילה לאידאל הבודהיסטי של חיים בסנגהה, קהילה של חברים החולקים זמן משותף, ומקפידים על דיבור ומעשה מיטיבים. האידאל של "החבר הטוב" (קליאנה מיטה) מוביל במידה רבה את האתוס הבודהיסטי של יחסים בינאישיים. בניגוד, למשל, למסורת היהודית שרואה את המשפחה כביטוי הנעלה ביותר, ובאופן מיסטי את הזיווג של גבר ואישה, כאן החברות, והיחסים בין מדריך למודרך מקבלים בכורה. הקליאנה מיטה הם לא חברים במובן היומיומי של חברה' אלא יחסים מובנים של אינטימיות רוחנית, ידידות, עזרה והדרכה (בתוך מסורות מסויימות הקליאנה מיטה הוא פשוט המדריך שלך לתרגול מדיטציה).

שוב, נזכיר שבשביל אפיקורוס הסיפור כולו מושתת על הנאה שנשענת על היעדר סבל. על ההסרה של גורמי סבל, כמו אויבים ומאבקים, או כמו רעיונות מלחיצים. החיים ההרמוניים אינם יוצרים באופן אקטיבי הפעלה של כיף או עונג, אלא מייצרים את התנאים למנוחה, שהיא היא האושר. מכאן עולה תמונה חשובה שעוד אחזור אליה לגבי החשיבות של התחושות הנייטרליות בהקשר לאושר. ההנאה הגבוהה אינה כרוכה בעונג ובהשתוקקות אליו, אלא במפגש עם התחושות הנייטרליות שמתעוררות כשהדחייה מהלא-נעים מסתיימת.

קל לראות שהמילה הנאה בהקשר הזה מבלבלת. אפיקורוס מדבר כמובן על אושר, על שמחה, ועושה באופן מכוון הבחנה בין סוגים שונים של האיכויות האלה. בשבילו, ההנאה שבמנוחה היא ההנאה הנעלה יותר, ואין בה נזק או סכנה. בתחום הנפשי, שתי הצורות שלה – הסרה של דיעות ופילוסופיות מזיקות, והסרה של עוינות וקונפליקטים חברתיים – מהוות את היסודות המוצקים ביותר לחיים מאושרים. בכל מקום בו נוכל ליצור את התנאים האלה, אפילו בתוך המשפחה, ובתוך מסגרות של לימוד ופילוסופיה, נגדיל את האושר. בכל מקום בו נטפח אינטימיות, ידידות, אהבה, ונחזיק באופן רופף בלבד את העמדות האידאולוגיות והדעות שעולות בראשנו, נמצא שקט ומנוחה.

זה כל כך פשוט, אבל כמובן דורש לא מעט תשומת לב וחקירה. אני משוכנע שאפיקורוס עצמו לא הסתפק בהצהרות, ושהחיים שלו ושל תלמידיו היו חקירה של האפשרות המעשית הזו. זו פילוסופיה מעשית מאוד. אך המסורות האלה נקטעו במערב, ולא נשמרו בחיים.

עד עכשיו הזכרתי את ההנאה שבמנוחה ולא פירטתי את ההנאות שבתנועה על פי אפיקורוס. כאן, מדובר על הנאות שנרכשות על ידי מעשה פעיל, ולא על ידי סיפוק של צורך טבעי ובסיסי. וגם כאן, הן מתחלקות להנאות גופניות ונפשיות.

הנאה גופנית פעילה תהיה הנאה שנרכשת על ידי השגה של משהו נעים, באופן עודף על סיפוק הצורך הבסיסי. למשל קינוח בסוף ארוחה דשנה אינו משביע רעב, ומהווה הנאה פעילה. גם יחסי מין, כשהם נעשים לצורך העינוג העצמי מהווים הנאה מהסוג הזה. לגבי אפיקורוס אין בעיה מיוחדת עם סוג ההנאה הזה, אלא שהוא סוג נחות ואין טעם להישען עליו או להתמכר לו. כמו שכותב המתרגם יוסף צ' ליברסון, אפשר להשתמש בו לשם גיוון וקישוט החיים. מי שחי חיים מאושרים יכול לקשטם בהנאות גופניות מדי פעם, ואין בזה נזק.

דווקא ההנאה הנפשית הפעילה נחשבת אצל אפיקורוס למסוכנת ביותר. במקרה הזה, מדובר על רצון להשיג דבר שאינו אמיתי בכלל, אינו בר השגה, ואין לו גבול. להנאה הגופנית הפעילה יש לפחות גבול ואובייקט ברורים – מתעוררת השתוקקות, ונוצרת ההנאה שבאה לידי סיפוק וסיום. אבל כשהאוביקט אליו משתוקקים הוא נפשי אין גבול וסוף להשתוקקות. לכן, רדיפה אחרי כבוד, כסף, פרסום ותהילה הם סכנה אמיתית לחיים של אושר. האובייקטים האלה נחשבים על ידי אפיקורוס לבלתי אמיתיים, וחסרי גבולות (במובן השלילי). השגתם לא מובילה למנוחה או סיפוק, אלא להגדלת ההשתוקקות, ולכן לסבל רב יותר. אדם שרואה זאת ימלט מהם כמו מאש. את ההקבלה לעולם המושגים הפסיכולוגי הבודהיסטי אפילו לא צריך לפרט. השתוקקות כזו היא אחת משורשי לסבל.

בהתאם להנאות הנפשיות שבמנוחה, גם כאן אפשר לחשוב על שני סוגים עיקריים. בתחום הפילוסופי, רדיפה אחרי רעיונות, פילפולים, צדקת הדרך, שיכנוע אחרים, וכיוצא באלה יהיו ההיפך המוחלט של ההנאה הנפשית הפילוסופית שתיארנו למעלה. להיות צודק בויכוח זו שאיפה פילוסופית נפשית הפוכה לגמרי מאשר לאמץ עמדה שלווה של אי-ידיעה. במובן החברתי, מול ההנאה הנפשית במנוחה הקשורה בידידות, אפשר להעמיד את ההנאה הנפשית הנפסדת שבשאיפה לקנות רווחים על חשבון אחרים, לנצח בתחרות, לגבור על אויבים, ולשלוט. מסיבות אלא, ההנאה הנפשית שבפעולה היא המסוכנת ביותר לאושר.

ההבחנה בין סוגי ההנאות, או סוגי האושר, מצריכה ראיה ברורה ומבחינה. הדוגמאות שהבאתי כאן פשוטות יחסית, אבל החיים מזמנים לא מעט דוגמאות מורכבות שדורשות חקירה ובהירות. הרבה פעילויות אנושיות יכללו מוטיבציות שונות ששייכות לסוגים שונים, ואולי סותרים של הנאה. זו הסיבה שאפילו תלמידים מסורים וכנים של פילוסופיה רוחנית עדיין מגלים איים של חוסר נחת והעדר אושר בחיים. הנה כמה דוגמאות ושאלות שאפשר לשאול את עצמנו:

האם אני כותבת כאקט של ידידות לאחרים או חקירה עצמית, או מתוך וכחנות ורצון להאדיר את שמי? האם בחיי החברות שלי יש רק אינטימיות וידידות, או גם עוינות וכעס? האם אני משתמשת בקרובים לי לסיפוק עצמי, או שאני מעדיף הרמוניה ואת טובתם? האם ארוחת הבוקר שלי מספקת את צרכי הגוף, או מהווה עונג מיותר מעל ומעבר למה שאני זקוקה לו? האם המכונית שאני נוסעת בה משרתת את המטרה הפשוטה של ניידות כדי שאוכל לבצע את התפקידים השונים בחיי, או שהיא ביטוי לעושר ולעליונות שלי מול אחרים?

לא כל השאלות האלה שוות במשקלן. כפי שאפיקורוס מונה, ההשתוקקות הנפשית הפעילה היא המסוכנת ביותר, ולכן חשוב ביותר לדייק את השאלה שם. אם, למשל, ביחסי מין אני מחפש להאדיר את שמי, לנצל או לנצח אחרים, זה יהיה גרוע ביותר ומסוכן. אם אני מחפש הנאה רגעית, מזדמנת, אין בזה נזק כל עוד זה במידה. אם זה ביטוי לאינטימיות וחברות עמוקה, הרי זה יכול אפילו להיות בסיס לאושר בר קיימא.

הפילוסופיה של אפיקורוס היא הצעה לתרגול רוחני. זו אינה פילוסופיה תיאורתית ואינה מחקר מדעי מפושט. זו הצעה להתבוננות קפדנית בחיים, דרך פריזמה מסויימת. כדי להבין את המוטיבציות השונות ואת סוגי ההנאה, דרושה קונטמפלציה. זו אינה מדיטציה במובן של אימון מוחי של איכויות מסויימות שרוצים לטפח, אלא מדיטציה כהתבוננות חקרנית בדחפים, תשוקות, ואורח החיים. הדרך הבודהיסטית היא רחבה ומקיפה. היא כוללת תובנות לגבי צורת החשיבה, הדרכים לפעול, אתיקה, ופרקטיקות התבוננות והרהור. לקחנו במערב את המדיטציה כאילו היא היא הבודהיזם, וכאילו הכל מתחיל ונגמר בה. למרות שהיא מרכזית, ומיוחדת למסורת הבודהיסטית, היא אינה חזות הכל. מתוך המפגש עם העולם היווני אפשר להזכר באפשרות של תרגול רוחני רחב ועשיר יותר. ואם נשאל את השאלות הנכונות נוכל לדייק את החיפוש אחרי החיים הטובים, המאושרים, הרוחניים.




נשלח ב בלוג מאמרים עם התגית: , ,