מה החשיבות של תרגול ברהמה-ויהארה

הערה: המאמר הזה עוסק בתרגול בודהיסטי המכונה "הבלתי-מוגבל" או "לשכון עם ברהמה" – או ידוע בשם המקורי ברהמויהארה. זה תרגול מדיטטיבי שיש לו כמה צורות במסורת הבודהיסטית. רבים מכירים תרגול של מטא (metta) שהוא חלק מהתרגול הזה. אני לא נכנס כאן להסברים על התרגול עצמו, ומי שרוצה להעמיק בזה צריך למצוא מקור אחר. המטרה של המאמר הזה היא להאיר פולמוס פנים-בודהיסטי לגבי החשיבות והמרכזיות של התרגול הזה, והאם הוא תורם לשחרור או שאינו תורם לשחרור.

***

במסגרת האבולוציה של רעיונות, טיפוח של כוונה אוהבת, חמלה, שמחה, ושלווה הוא בלי ספק מבין הרעיונות המעולים בהיסטוריה ואין פלא ששרד אלפיים וחמש מאוד שנה בתוך מסורות בודהיסטיות שונות, ופותח במקביל שוב ושוב בכל הדתות כמעט. ואין פלא, גם, שהגיע זמנו להגר למערב.

לתרגול כזה יש תועלת ברורה ומיידית, שלא קשה לתפוש או להבין. כדי לפעול באופן מוסרי יש לטפח את הכוונה המוסרית, להיטיב עם הזולת, עם הקרוב, עם הרחוק, אפילו עם בעלי חיים והטבע. אחרי הכל, ההיפך מפגיעה ואלימות זה חיבה וידידות. רעיון זה מופיע באופן חד-משמעי בטקסטים המוקדמים ביותר של הבודהיזם, ואין ספק שהוא חלק מהותי מתפיסת העולם שהבודהה קידם ולימד. מהצד הנפשי, האיכויות האלה הן טובות ומיטיבות. זה גם נעים, גם מרחיב לב, גם מנוגד לאגואיזם, גם יוצר תחושה של חופש נפשי ופתיחות. גם כאן, אין ספק שטיפוח איכויות אלה תורמות לאושר, חופש ושחרור. איפה שלא מסתכלים – זה טוב ויש בזה תועלת.

למעשה, זה יותר מיסתורי שרעיון כמו "אין-אני", ותרגול של התבוננות יבשה בנשימה פנימה והחוצה תוך כדי התעטפות בשתיקה וצום אחרי שתים עשרה בצהריים בכל יום שרדו את מבחן ההיסטוריה. הם הרבה יותר קשים להבנה ולביצוע. למה, אם כן, מיינדפולנס, זן ומדיטציית תובנה היגרו למערב לפני הברהמה-ויהארה או החמלה? אחת הסיבות ודאי נעוצה באפליה המסורתית של איכויות הלב לעומת תירגולי החוכמה במסורת הבודהיסטית עצמה. זה לא נכון לכל המסורות, אבל אפליה כזו בהחלט אפשר למצוא אפילו בטקסטים מסורתיים עתיקים. לפי התפיסה המפלה הזו החוכמה היא בסופו של דבר מה שמשחרר לגמרי, היא מובילה לנירוונה, לכיבוי של האש שמזינה את חיי הסבל והגילגול המתמיד בעולם הסמסרה בו הסבל אינו נגמר. פעולה מוסרית, טיפוח של כוונה מיטיבה, ואימון ב"משכנות השמיימיים" מובילים להישגים מוגבלים. זה טוב. זה חשוב. זה מקדם. אבל זה לא המטרה הסופית של הדרך הבודהיסטית. לפעמים השני נחשב כתנאי שיש להשיג כדי לקדם את הראשון. אבל איך שלא מסתכלים על זה, בתמונת העולם הזו ההיררכיה ברורה.




מי שלא משוכנעת בזה, מוזמנת לקרוא את המטא-סוטה. לא, לא זו שתרגמה קרן ארבל מתוך הסוטה-ניפאטה, אלא דרשה עם אותה הכותרת עצמה (הכותרות, באופן כללי, ניתנו מאוחר יותר בזמן עריכת הדרשות) – מתוך קובץ הדרשות הממוספרות. שם נכתב:

[מי שמתרגל מטא במסירות], אחרי מותו הוא נולד מחדש במחיצת פמלייתו של ברהמה. משך החיים שם הוא אאון אחד. אחרי זה אדם רגיל ילך לגהינום, או לעולם החיות, או לעולם הרוחות. אבל תלמיד של הבהגאווה (בודהה) נשאר שם, וממצה את חייו שם עד שהוא מתכלה לחלוטין (parinibbāyati).[1]

מטקסטים כאלה נראה שתרגול של מטא לא מוביל בעצמו לשחרור. בכל מקרה, זה לא תיאור קלאסי של תהליך שחרור והשגת המטרה של הדרך. מתואר כאן תרגול שמוביל ללידה מחדש בעולם האלים, ומשם אפשר להמשיך להתגלגל, או שלא. לתלמיד של הבודהה יש יתרון. אפשר להבין את היתרון הזה מתוך הדרשה שבאה מיד אחרי זה וגם היא מכונה המטא-סוטה.[2] שם מסבירים שמי שמתרגל מטא וגם מבין שהצורה הזו היא ארעית, ריקה, דוקהה, סבל, ולא עצמי – הוא ורק הוא יוולד בעולם הברהמה (ומשם, כניראה לא ימשיך להתגלגל, כאמור).

כלומר, אפילו בתוך הקאנון הפאלי יש כבר היררכיה בין תרגול חוכמה לבין תרגול ברהמה-ויהארה. הראשון מוביל לשחרור. את זה אנחנו יודעים. התרגול השני מוביל אל עולם הברהמה, ומשם אולי לשחרור – אבל רק אם זה משולב בתרגול חוכמה. בלי זה, הלידה בעולמות הברהמה יכולה בקלות להוביל ללידה מחדש בחזרה בעולמות התחתונים.

כדאי להזכיר בהקשר הזה מי הם בכלל הברהמה האלה. מדובר באלים, שחיים אי שם בעולמם (ברהמה-לוקה) ואינם חופשיים ואינם עליונים על הבודהה. הם מתוארים כמי שמופיעים שם, חיים לתקופה מסויימת, ואז נולדים מחדש. אחד מהם, ברהמה סהמפאטי, אפילו מפציר בבודהה שיתחיל ללמד אחרי ליל ההתעוררות שלו. גם כאן ההיררכיה ברורה. בקוסמולוגיה הבודהיסטית ברהמה נמצאים אמנם "למעלה". אבל הבודהה, הארהנט, נמצא מחוץ לעולם. הוא לא יוולד שוב. לאור זה, לא קשה להבין למה המסורת הבודהיסטית נאלצה לקטלג תרגול של שהייה עם ברהמה (ברהמה-ויהארה) כמשהו מוגבל בפוטנציאל שלו.

***

תמונה שונה למדי עולה בדרשה שלדעתי היא היחידה שמתארת לנו באופן סביר למה בכלל התרגול הזה נקרא על-שם ברהמה. בניגוד לשתי הדרשות הקודמות שציטטי, הדרשה הזו, שנמצאת בקובץ הדרשות הארוכות, נראית כתיאור מהימן למדי של אירוע שכניראה התקיים במציאות, ובו הבודהה לימד ברהמינים את התירגול הזה.

כדאי לזכור שהבודהיסטים עצמם לא התעניינו בברהמה באופן מיוחד. הוא בסך הכל עוד אל בפנתאון הגדול של יישויות. (אין תרגול שמוקדש לדווטא, או אסורה, למשל). למרות זאת, יש כאן תרגול שלם, ענף שלם שנקרא על שם ברהמה. לא רק זה, נראה שבדרשות אחרות התרגול הזה נחשב מרכזי וקשור באופן הדוק לג'הנות ולשחרור התודעה. אז מה קורה כאן?[3]

הרמזים מגיעים מתוך המסורת החוץ בודהיסטית. בניגוד לבודהיזם, ברהמה הוא סופר-חשוב במסורות הרוחניות בהודו. יותר מדוייק, מה שמאוד חשוב שם הוא ברהמן, העיקרון הפן-אוניברסלי שזהה לאטמן ושהשגתו היא מטרת הפרקטיקה הברהמינית שמתוארת באופנישדות. הנה פסקה חשובה מתוך הברידהרארנייקה אופנישד:

האנשים שיודעים זאת, והאנשים ביערות שסוגדים באמונה לאמת – הם עוברים אל האש, מהאש אל היום, מהיום אל מחצית הירח, משם אל מחצית השנה כשהשמש נעה צפונה, משם לעולם האלים, ומעולם האלים אל השמש, ומהשמש למרחב הברקים. האדם העשוי מתודעה מגיע למרחב הברקים ומוביל אותו לעולמות הברהמן. האנשים הנעלים האלה חיים בעולם הברהמן במשך התקופה הארוכה ביותר. הם אינם חוזרים.[4]

לפי הטקסט הזה, האנשים "שיודעים זאת" הם משיגים את המטרה הגבוהה ביותר של הדרך. הם אינם חוזרים, בניגוד לשאר האנשים שעוברים מהאש לכל מני עולמות ואז כן חוזרים. יש לנו כאן מודל שמוכר לנו גם מהחשיבה הבודהיסטית על שחרור. מי שמבין, חורג אל מחוץ למעגלי הלידה והמוות. הוא אינו מופיע שוב. אנחנו יכולים להבין את זה מטאפורית, פסיכולוגית אפילו, אבל אין ספק שהיה לזה גם מובן פשוט בשביל אותם אנשים. הגלגולים היו דבר אמיתי, וההפסקה שלהם היתה מקבילה להפסקה של לידה מחדש בעולם בו יש סבל.

בשפות המקור לא תמיד אפשר להבדיל בין ברהמן לברהמה. הראשון הוא נייטרלי מבחינה דקדוקית. השני הוא זכר. אבל בתלכיד כמו ברהמויהארה (זה כתוב כמילה אחת במקור) אי אפשר לדעת למה הכוונה. ובטח כשמדברים בעל-פה, כמו שהבודהה דיבר. אבל כשמבינים שהוא מדבר עם ברהמינים על הברהמן של המסורת שלהם, הכל נעשה פתאום ברור יותר. ואת זה אפשר לראות באחת הדרשות מקובץ הדרשות הארוכות.[5]

שימו לב שזו הפעם היחידה שתרגול ברהמה-ויהארה באמת נשמע מתאים לכותרת של התרגול. מתוארת שם סיטואצית לימוד ספציפית בה הבודהה לימד ברהמינים איך לטפח את הדרך לשחרור תוך שימוש בעולם המושגים שלהם. שם ברור שהבודהה לימד איך לשכון עם ברהמן, עם משהו חסר הגבולות בלתי מדיד שדומה למה שמתואר על ידי המסורות האופנישדיות. הבודהה לא מלמד איך לשכון עם ברהמה האל הפרסונלי, המוגבל והמגוחך קצת שמופיע בספרות הבודהיסטית. החיבור בין שני השמות המסורתיים של התרגול הזה "הבלתי מוגבל" ו"לשכון עם ברהמה", נעשה הגיוני רק בהקשר הזה.

הטקסט עצמו נקרא tevijja sutta והוא עוסק ב"שלוש ידיעות", שזה התרגום הפשוט של tevijja, אבל אלה לא סתם ידיעות. המילה בפאלי היא המקבילה של המילה הסנסקריט veda (=vijja), כלומר יש כאן רפרנס לשלוש הוודות שכבר היו מוכרות בימיו של הבודהה – ריג וודה, יאג'ור וודה, וסאמה וודה. הדרשה מספרת על שני ברהמינים צעירים שמתווכחים בינם לבין עצמם לגבי איזו מסורת וודית מלמדת את השיטה הטובה ביותר להשגת המטרה הסופית, שהיא מיזוג עם ברהמן/ברהמה. הטקסט עצמו משחק כל הזמן על הדואליות הזו. בשבילם ברהמה זה אל פרסונלי, אבל בשביל המסורת שלהם מדובר על משהו עמוק יותר. בכל מקרה, כיוון שהבודהה נמצא בסביבה, ושמעו יצא למרחקים, הם מחליטים לשאול את דעתו.

די ברור מתוך הטקסט שהבודהה הבין היטב את אופן החשיבה ואת עולם המושגים הרוחני של האופנישד: האיחוד עם ברהמן כפסגת השאיפות, כיצד הוא מושג אחרי המוות כשהנפש משתחררת ועולה, הדרך לשם העוברת בשמש ובירח. כל אלה מופיעים בדרשה.

אין צורך להבין את המסלול המסתורי שעובר האדם שמתואר באופנישד שצוטט למעלה. מעניין אותנו רק הסוף בו הוא מגיע לעולמות הברהמן ומשם אין חוזרים. הבודהה מאתגר את הברהמינים הצעירים ומראה להם שהמורים שלהם בעצם אינם יודעים באמת את הדרך לשמש ולירח ולברהמה. הוא מתייחס בעוקצנות מסויימת לתפיסה הפשטנית שלהם, כאילו הם יכולים ללכת ולהפגש עם ברהמה, האל הפרסונלי, פנים מול פנים בעודם אינם יודעים אפילו איך להגיע לשם ובעודם אינם מקיימים חיים ראויים ומוסריים. תחת זה הוא מציע דרך אחרת, מתוחכמת יותר.

הדרך שהוא מציע קשורה באופן עמוק לצורת החשיבה הברהמינית, ולכן חייבים לקרוא אותה בהקשר שהיא ניתנת: שיחה עם ברהמינים צעירים. בצורת החשיבה הוודית יש הקבלה בין פעולות שעושים באופן טיקסי ומעשי, לבין פעילות קוסמית ורוחנית. טקס האש, למשל, מפעיל את העולם בכל מני אופנים טובים. בהמשך, ההבנה של ההגיון הזה מובילה בעצמה את מבצע הטקסים לאיחוד נפשי עם ברהמן (עכשיו, ולאחר המוות). זהו איחוד של הדומה עם הדומה, כמו במעשה הטקסי הוודי שבו ההקבלה בין משהו ארצי למשהו שמיימי מאפשרת למקיים הטקס את ההשפעה על השמיימי.

הבודהה מציע כאן וריאציה על הנושא הזה. הוא קודם כל מצביע על כך שכדי להתאחד עם ברהמה צריך להיות בעל תכונות דומות לו. ככה, מי ששונא, או חמדן, או מתאווה לכוח ורכוש אינו יכול להתאחד עם ברהמה. מכאן שלברהמה יש מאפיינים הפוכים. הוא אינו שונא (אוהב), אינו חמדן (נדיב) וכולי. ומכאן הדרך קצרה להבין שמי שמתרגל את האיכויות האלה באופן נרחב ולא מוגבל חולק את האיכויות האלה עם ברהמן (שגם הוא אינו מוגבל). "זו הדרך לאיחוד עם ברהמן" אומר הבודהה בחלק האחרון של השיחה. וכאן מופיע החידוש של הבודהה: מי ששוכן במצבי התודעה האלה הוא כבר עכשיו שוכן בעולמות הברהמן. אחרי מותו, אומר הבודהה, הוא וודאי יגיע לשם בקלות. זה יהיה קל להגיע לשם, כיוון שכבר היית שם ואתה יודע את הדרך! וזו הסיבה שהתרגולים האלה נקראים ברהמויהארה, ואולי היינו צריכים לכתוב ברהמן-ויהארה.[6]

שימו לב שבדרשה הזו האיחוד עם ברהמן אינו קשור לתפיסה הבודהיסטית במסגרתה ברהמה הוא אל כמו-אנושי ששוכן באיזה מקום כמו-גיאוגרפי ואינו נעלה על הבודהה. ברהמן מייצג בשביל הברהמינים את המטרה הסופית והנעלה של הדרך הרוחנית, והבודהה משתמש ברעיון הזה כדי להסביר להם איך מתקדמים לשם.

הבודהה מלמד את הברהמינים דרך שמובילה אל שחרור, אל הפסקת הקרמה, דרך שממנה "אין חוזרים" לעולם הזה. זה נכון גם מתוך ההקשר האופנישדי בו מעולם הברהמה "אין חוזרים" וגם מתוך הטקסט הבודהיסטי שמציין באופן מילולי את שחרור התודעה והפסקת השפעה של הקרמה.[7]  הנה התיאור עצמו:

הם שוהים עם תודעה מלאה באהבה חברית המתפשטת לכיוון אחד, לכיוון שני, לכיוון שלישי ורביעי. באותו האופן כלפי מעלה, כלפי מטה, באלכסון, מתפרשת לכל מקום וכיוון. הם שוהים עם תודעה מלאה באהבה חברית לכל העולם – עצומה, נרחבת, לא מוגבלת, חופשיה מרוע או רצון להזיק.

זה כמו שמישהו תוקע בשופר עשוי קונכיה, וקולו מגיע בקלות לכל קצווי העולם. באופן הזה, בשביל תודעה שהתפתחה ככה והיא משוחררת באמצעות אהבה חברית, אם יש פעולה (קרמה) בת-מדידה אז היא מפסיקה ולא מחזיקה שם יותר.

התירגול הזה, שכולל הרחבה אינסופית לכל הכוונים של ארבעת האיכויות החיוביות, מוביל לשחרור התודעה
(ceto-vimutti). למרות נסיונות פרשניים להמעיט בערך המושג הזה, אני חושב שאפשר להטיל ספק בהפרדה החד משמעית כביכול בין שחרור התודעה לשחרור על ידי חוכמה (pañña-vimutti) אבל זה דורש מאמר נפרד. בכל מקרה, מהדרשה הזו ברור שכשמגיעים ל"מקום" הזה, שאינו מקום גיאוגרפי כלל אלא מצב תודעתי, לקרמה אין אחיזה. כלומר, זהו שחרור מתוצאות הקרמה של פעולות העבר – עניין שבאופן עקבי מקביל לנירוונה.

התרגול הזה נבלע בסופו של דבר בתוך רשימת ארבעים סוגי המדיטציה הבודהיסטית, ובניגוד למה שעולה מהדרשה הזו, דרשות אחרות מנסות להמעיט בחשיבותו. יש סיבות לחשוב שלפחות חלק מהדרשות שמנסות להמעיט בחשיבות התרגול הזה שייכות לרובד מאוחר ופרשני בתוך הקאנון הבודהיסטי (הן, למשל, אינן מופיעות בגרסאות מקבילות של הקאנון בסינית).

לסיכום, ניסיתי במאמר הזה להאיר כמה נקודות שלא הרבה מכירים לגבי התרגול של ברהמויהרה. הנקודה הראשונה נוגעת לשאלה למה בכלל התרגול נקרא ככה, ואיך זה קשור לשם השני שלו – "הבלתי מוגבל". התרגול הזה נקרה ככה בגלל הדרשה שבה הבודהה הסביר לברהמינים איך להגיע אל ברהמה/ברהמן באמצעות טיפוח ושידור של האנרגיה הבלתי מוגבלת של ידידות, חמלה, שמחה חברית ושלווה. הנקודה השנייה נובעת מזה. התרגול הזה לא נועד כדי להוולד מחדש בעולמות הברהמה המוכרים מהקוסמולוגיה הבודהיסטית (שהתפתחה מאוחר יותר) אלא כדי להסביר לברהמינים איך משיגים את הדרך הרוחנית של המסורת שלהם. הנקודה השלישית נוגעת לויכוח הפנים בודהיסטי לגבי החשיבות של טיפוח איכויות כאלה. למרות שהקאנון מלא ברמזים על כך שאילו איכויות מאוד חשובות לתפיסת העולם הבודהיסטית, שהן מאפיינות תודעה משוחררת, ושהן מובילות להפסקת הלידה מחדש, יש גם נסיונות בקאנון עצמו ובפרשנויות המאוחרות להמעיט בחשיבותו. [8] אני מציע לשקול בכל זאת את האפשרות שתרגול מהסוג הזה יכל להוביל למטרה העליונה של הדרך הבודהיסטית. אפשר להגיע לשחרור והתעוררות באמצעות טיפוח של חכמה שמפרקת את התפיסות השגויות שלנו לגבי האגו והמציאות, אך אפשר להגיע לשחרור כזה גם על ידי טיפוח איכויות שחורגות מהאגו ומרחיבות את התודעה עד שהיא נעשית לא מוגבלת, לא אגוסיטית, ספוגה באיכויות מיטיבות, וחופשיה מתכונות כובלות ומרעילות.

 

קרדיטים

הקשר בין ה tevijja sutta לבריהדארניאקה אופנישד מבוסס על הגילויים של אחד המורים האקדמיים המצויינים שלי, פרופ' ריצ'רד גומבריץ' מאוקספורד. לקריאה של הטיעון המלא:

Gombrich, R., 2009, The Buddha’s Positive Values: Love and Compassion, in What the Buddha Thought (chp 6), London: Equinox.

יש לתת גם קרדיט לאחד החוקרים היפניים המרשימים שעסק בקשר הזה:

Nakamura Hajime (1955), Upanisadic Tradition and The Early School of Vedanta as Noticed in Buddhist Scripture. Harvard Journal of Asiatic Studies Vol 18 (1/2), pp 74-104.

הערות

[1]  AN ii 128 / AN 4.125
[2]  AN ii 129 / AN 4.126
[3] ראו למשל את הדרשה לגודטה שמתורגמת אצל קרן ארבל בספר דברי הבודהה (עמ' 242). זו דרשה שיש בה גם בעיות מסויימות, שמעידות לדעתי על עריכה מאוחרת ומגמתית. אבל לפחות בחלק הראשון הבודהה מציג את הברהמה-ויהרה כשחרור של התודעה, שאינו שונה משחרור התודעה על ידי ריקות.
[4] Upaniṣads, trans by Patrick Olivelle, Oxford University Press 1996 . BṛU 6.2.15
[5]  tevijja sutta, Dῑgha Nikāya 13 (D i 237)
[6] הדבר הזה דומה למה שהבודהה עשה עם מושגים הודים רוחניים אחרים. הוא לקח אותם, שינה אותה, וחיבר אותם לתפיסת העולם המיוחדת והחדשנית שלו. לדוגמה: קרמה, אטמן, אריָה, ברהמין.
[7] מאוחר יותר, מאוד יכול להיות שכדי לפתור את הבעיה שנוצרה לבודהיסטים עם התרגול הזה, הומצא הרעיון של "אין חוזרים (non-returner) כמצב, לא כל כך סביר, בו אדם השיג מדרגת שחרור גבוהה, אבל שאינה זהה לשחרור המוחלט. במצב זה הוא יוולד עדיין, אך יעשה זאת בעולם עליון (עולם הברהמה) ומשם הוא כבר ישיג את הנירוונה. בניגוד להישגים האחרים של הדרך הבודהיסטית – ארהאט, זה שנכנס לזרם, וזה שחוזר פעם אחת, לקטגוריה הרביעית הזו של זה שאינו חוזר אין שום תפקיד אמיתי בדרך הבודהיסטית. אחרי הכל – מה כבר אפשר לתרגל ואיך אפשר להשתחרר אחרי שנולדים בעולם שאין בו גוף, אין בו סבל, אין בו כאב, ואין צורה?.
[8] בנושא הזה אפשר לציין גם שהתרגול הזה הובן בסופו של דבר לתרגול של ג'הנה, של ריכוז מדיטטיבי, שבפני עצמו אינו מוביל לשחרור, אלא רק לריכוז ולידה מחדש מיטיבה (ושוב, זה קשור לויכוח פנים בודהיסטי לגבי החשיבות וההכרח של ריכוז מדיטטיבי).




נשלח ב בלוג מאמרים עם התגית: , , ,