מכתב פתוח למורי מיינדפולנס ודהרמה בנושא החיסונים

בקרוב, ואולי זה כבר קורה, תלמדו סדנאות בלייב. אנשים ירצו להגיע. חלק מכם מחוסנים. חלק לא. יש הרבה דעות בעניין, ואני חולק את נקודת המבט שלי.

מה תהיה עמדה של מיינדפולנס, עמדה שיש בה רוחב לב ומבט מפוכח? זה נוגע בלב התרגול ולב המשימה שלקחנו על עצמנו בהוראה. אנחנו רוצים לעשות טוב, זו הנחת העבודה. אבל לא תמיד יודעים או מסכימים על מה זה כולל. מבט רחב פירושו להכיל את המורכבות של סיטואציות חיים. לא ליפול למלכודת של שחור או לבן, רעים או טובים. זה לא שאין בעולם מעשים רעים או כוונות טובות, אבל אנחנו לעתים קרובות מניחים מראש, שופטים מראש, ומקבעים בתודעה שלנו אמת אחת.

אנחנו רוצים ללמד אחרים איך לראות אחרת – אבל איך נעשה את זה אם אנחנו נופלים למלכודות האלה בעצמנו? אנחנו נופלים. כמו כולם. אבל גם יכולים לצאת. האם אפשר להחזיק בעמדה ברורה, ויחד עם זה לגלות גמישות מחשבתית ורגשית?

אולי יש לכם עמדה ברורה לגבי החיסונים. לגבי היעילות שלהם, הנחיצות שלהם, לגבי המסוכנות של המחלה עצמה. אלה נושאים שודאי חשבתם עליהם כמוני בשנה האחרונה ואולי אתם עדיין מנסים לגבש עמדה. יש לי עמדה, אבל זו לא הנקודה. לא נדון כאן על העמדה עצמה, אלא על היכולת לראות אותה בהקשר רחב, בתוך תודעה רחבה. בסוף, אנחנו צריכים לחיות יחד. אחד עם השני כמורים, כתלמידים, וכמתרגלים עם אחריות על עצמנו ועל אחרים.

איך אפשר לחיות יחד כשאנחנו רואים את הדברים קצת אחרת? זה האתגר האמיתי. האם נוכל לעשות זאת? אם נחשוב שכל אחד ואחת מאיתנו מחליטה לבד ופועלת לבד – נאלץ להתבצר. להתעקש. אבל דווקא ביחד יש סיכוי טוב יותר לפתור את רוב הבעיות ולראות את התמונה הרחבה.

אולי הייתם רוצים ליצור מרחב מחוסן בתוך הקבוצות. לאפשר רק למחוסנים להצטרף. אבל מה יהיה עם אלה שאינם מחוסנים – האם לא מגיע להם גם ללמוד? יש ביניהם כאלה שלא יכולים להתחסן (מדוכאי מערכת חיסון למשל). ויש כאלה שיכולים ולא רוצים. אבל הם רוצים להיתמך וללמוד. מצד שני זה יהיה מרחב מאוד בטוח, ויאפשר למשתתפים להסיר את המסכות – גם מטאפורית – ולהתמסר לתירגול וריפוי.

אולי בדיוק ההיפך, הייתם רוצים ליצור מרחב פתוח, מכיל, שכל אחד יכול לבוא ללמוד בלי קשר להתחסנות. אבל מה יהיה עם האשה המבוגרת שחוששת להדבק, ולא תבוא ללמוד ככה? האם לא מגיע לה גם? האם לא מגיע לה לפחות לדעת אם אתם מחוסנים? אולי היא מטפלת באמא שלה, בת התשעים, ולא רוצה לקחת סיכון להעביר את הנגיף אליה? החיסון הרי אינו מגן ב-100%. מן הצד השני, צעירים רבים שבחרו לא להתחסן יוכלו לבוא אליכם ללמוד. גם הם סובלים מחרדה, מקשיים, ורוצים להעמיק ולהתפתח. אולי הם חושבים שהמחלה אינה נוראה כל כך. אולי הם חוששים ממשהו אחר.

תודעה רחבה יכולה להכיל את האפשרויות האלה. לראות גם וגם. אפילו אם בסוף נקבל החלטה שאינה יכולה לתת מקום לכולם בו זמנית.

אלה דברים אמיתיים, לא ככה? אלה לא שאלות תיאורתיות מתחום הפילוסופיה של המוסר. מוטלת עלינו חובה של ממש לא להיות תגובתיים, לא להטיל דופי, לא לקדם איבה ומלחמה. להתאמץ לראות את התועלת בגישות השונות. ולראות גם את עצמנו בתוך זה – מפחדים מחיסון, מפחדים ממחלה, מפחדים לטעות או להדביק אחרים, מפחדים על האוטונומיה המדומיינת של הגוף. דווקא מתוך ראייה רחבה ושיתוף פעולה אפשר יהיה לפתור את רוב הבעיות.

אני מתעלם לרגע מהשאלה של תקנות וחוקים, ומתרכז באתיקה ולב פתוח. אם אתם פותחים קורסים בלי סינון – אפשר יהיה להפנות אליכם את הבלתי מחוסנים. אם אתם פותחים קורסים עם התו הירוק שמיועדים למחוסנים בלבד, אפשר לשלוח אליכם את מי שחושש להצטרף לקבוצה שיש בה לא מחוסנים. יש מחיר גם לזה, כמובן. אבל אולי הוא מינימלי וזמני. ואולי יש פתרונות אחרים שלא חשבתי עליהם. מותר לחשוב יצירתי. בסוף נמשיך להיות כאן ולעבוד יחד, והמגפה הזו תהיה היסטוריה. או שאולי משהו ממנה יישאר? בשני המקרים חשוב שנזכור את הטווח הארוך ולא ניפול לאיבה, עקשנות ומאבקים.

הכאב ודאי. הוא כאן. אנחנו מלקקים את הפצעים של שנה בלתי שגרתית ומלאת הפתעות ושינויים. הנה עוד כמה שינויים מהירים וקשים לעיכול: חיסונים. סוף של תקופת סגר. שינויים פוליטיים וכלכליים שעוד לא ראינו את סופם. מה בתוך זה לא משתנה? על מה בתוך זה אפשר להשען? הגוף הזה זמני. אהבה היא הכוח היחידי שיפתור איבה, סכסוך וקושי בין אנשים.

ד"ר אסף פדרמן הקים ומנהל את האתר הזה. מלמד דהרמה, מיינדפולנס, מדיטציה. מצייר, מתרגם וכותב. מטפל בקליניקה פרטית. אוהב את החיים באופן כללי.

נשלח ב בלוג מאמרים עם התגית: , ,