מזל טוב הוא לא שאלה של גורל

הפסיכולוג ריצ'רד וייסמן הניח שטר של חמישה לירות שטרלינג על מפתן בית קפה, והזמין לשם שני אנשים בלי לספר להם על מה ולמה. ההבדל בין המוזמנים היה שהאחד תפס את עצמו כאדם בר מזל, והשני טען שהוא אדם ביש מזל לגמרי. מי מהם יבחין בשטר ומי יכנס לבית הקפה בלי להבחין בו? הניסוי הזה הוא חלק מסדרה של מחקרים על ההבדלים הפסיכולוגיים בין אנשים בעלי מזל ואנשים חסרי מזל.

אנשים חסרי מזל מספרים שהכל הולך להם עקום. הם ייפגעו בתאונות, הם לא יצליחו בעבודה, בלימודים או בבחירת בני זוג, או לפחות ככה הם תופסים את עצמם. אנשים בעלי מזל, לעומת זאת, מספרים שהכל הולך להם בחיים. הם זוכים בפרסים, פוגשים את השותפים ובני הזוג המתאימים, מתקדמים בעבודה, וזוכים לחיי אהבה טובים. ריצ'רד וייסמן רצה לבדוק אם באמת מדובר בעניין של מזל טהור, או יד אלוהים, או שמה מדובר בהבדלים שיש להם בסיס פסיכולוגי.

מי שמצא את השטר היה כמובן האדם שחשב את עצמו בר מזל. אבל מדוע? בניסוי אחר, ביקש וייסמן מהנבדקים לדפדף בעיתון, ולספור את מספר התמונות בו. אבל בעמודים הפנימיים הוא שתל מודעות ענק על חצי עמוד שקראו "הפסיקו לספור! אין טעם בזה. הניסוי הסתיים!". האנשים חסרי המזל לא ראו את המודעה, וספרו את התמונות עד הסוף. בעלי המזל ראו אותה ועצרו. זה היה הרמז הראשון לכך שישנם הבדלים. ואחד מהם, הוא הבדל בהפעלת הקשב. הקשב של חסרי המזל היה ממוקד מאוד במשימה, ונשא מאפיינים של קשב חרד ולחוץ. בזמן לחץ הקשב שלנו "נעול" על המשימה, ואילו בזמן רגיעה, אפשר להפנות יותר משאבים גם לאפשרויות שמחוץ למשימה. למה קשב פתוח מועיל לבעלי המזל? כי קשב פתוח מאפשר לזהות הזדמנויות ולנצל אותן. למשל, לראות מודעה רלוונטית בעיתון, או למצוא שטר כסף על הרצפה. [הניסוי מודגם בסרטון דקה 4:25 ואילך]

מה שבכלל הביא אותי לכתוב על הנושא הזה היה רצף אירועים שמבוסס על מזלי הטוב, או ליתר דיוק על הקשב הפתוח שלי. ובכן, לפני כחודש צעדתי עם הבן שלי ברחוב. כבר החל להחשיך, אבל בשוטטות שלנו צדתי בעיני ערימת ספרים שמישהו בדיוק הוציא לזריקה. יש אנשים שזה מגעיל אותם, ויש אנשים שבכלל לא שמים לב לזה. אבל אני אספתי עד היום עשרות פריטים מרחובות חיפה. אני מהמר שאספתי פריטים בערך כולל של אלפי שקלים, כולל ריהוט, מערכות סירים שלמות, עץ לנגרות ועוד. בכל מקרה, בתוך הערימה שהכילה בעיקר ספרי ילדים משעממים וגרועים, נח לו ספר שלגמרי לא אמור היה לעניין אותי "מזלך בידך: שנו את מזלכם ושנו את חייכם". הכריכה הרכה זעקה שזה ספר עזרה עצמית מהסוג הנחות ביותר שלא ייכנס אלי הביתה. אבל משהו בשם המחבר ריצ'רד וייסמן צד את עיני. מעולם לא ראיתי את שמו בעברית, אבל האם זה לא הפסיכולוג הקוסם מהסרטון הנחמד שאני מראה בהרצאות על נושא הקשב? [צפו בו אחר-כך. הוא לא לגמרי קשור לכאן].

הקשב שלי היה פתוח. האסוציאציות זרמו בחופשיות. על הכריכה האחורית כבר זיהיתי אותו בוודאות. לקחתי את הספר והקדשתי כמה ימים לקריאתו. כך גילמתי בעצמי, בלי לדעת, את אחד מהעקרונות שניסח וייסמן בספר הזה ממש – "אנשים בעלי מזל יוצרים מבחינים ופועלים בהתאם להזדמנויות הנקרות בדרכם" (עמ' 43). הוא מסביר שלאנשים בעלי מזל "גישה נינוחה יותר לחיים", שהם פחות נוירוטים וחרדים, ולכן פנויים יותר לזהות הזדמנויות. אני חושב שהיה מדוייק יותר לבדוק את ההבדלים בהפעלה של מערכות הקשב במוחם של אנשים בעלי מזל או חסרי מזל. חרדה היא רק גורם אחד שיכול להשפיע על תפקודי הקשב.

התחלתי להרהר האם אני באמת בר מזל או חסר מזל? אני לא תופס את עצמי כאדם ביש מזל. היו לי נתוני פתיחה לא רעים. והדברים בסך הכל הסתדרו עד היום. אבל, קצת כמו וייסמן עצמו, אני לא ממש תופס את העניין כשאלה של גורל, אלא כניצול הזדמנויות, קשרים, כישורים, וצורת חשיבה.

אם מסתכלים על העבודה הראשונה שלי, אפשר לחשוב שהיא היתה מזל טהור. זה היה באנגליה ומוניתי ליועץ תעסוקתי בכיר באוניברסיטת ווריק, שהיתה אז בית ליחידת ייעוץ מהטובות במדינה. בלי הכשרה קודמת, בלי אנגלית כשפת אם, בלי לימודי ייעוץ רלוונטיים, פשוט היה לי מזל שמישהי יצאה לחופשת לידה בדיוק בזמן הנכון, כשסיימתי את הדוקטורט. אבל כמו בבדיחה על היהודי שלא קנה כרטיס לוטו, זה לא היה קורה אילולא הייתי פועל בהרבה מישורים קודם לכן: אם לא הייתי עובד במחלקה הזו בעבודה זוטרה של תיקון קורות חיים לסטודנטים, אם לא הייתי בודק את לוחות הדרושים של האוניברסיטה, אם לא הייתי מתייעץ עם האישה שיצאה לחופשת לידה לגבי התפקיד, ואולי גם אם לא הייתי לובש חליפה ומתכונן היטב לראיון העבודה. אחרי שכבר הייתי בפנים, המשכתי ללמוד ולהשתפר, וסללתי את הדרך למשרה קבועה כשחופשת הלידה הסתיימה. הרי לכם סיפור של מזל טוב שאינו אלא שילוב של קשרים, עבודה קשה, וזיהוי של הזדמנויות.

וייסמן מזהה 4 עקרונות שמאפיינים בעלי מזל. אני לא חושב יש לי את כולם, אבל במהלך השנים שיפרתי חלק מהם. מה שעניין אותי בספר שלו זה שבכל אחד מהעקרונות יכולתי לזהות משהו שקשור למערכות מוחיות מסויימות, וגם רמזים שתרגול מיינדפולנס יכול לשפר אותם. להלן העקרונות שגילה וייסמן במחקריו, עם התוספות שלי:

1. אנשים בעלי מזל מגדילים הזדמנויות. הם קודם כל מצליחים לזהות הזדמנויות, כיוון שהם פחות לחוצים, הקשב שלהם פתוח יותר, והם מפעילים בקלות רבה יותר את המערכת המוחית של "התקרבות" (approach) שעוזרת להם לבחון ולפעול על הזדמנויות. כל הדברים האלה מתחזקים כתוצאה מאימון במיינדפולנס.

בנוסף, אנשים בעלי מזל מגדילים את ההזדמנויות שלהם על-ידי יצירה של רשתות חבריות שתומכות בהם. אני לא חושב שאני במיוחד טוב בזה, לפחות לא כשאני עומד ליד אשתי, ששכללה את היכולת הזו לדרגת רב אומן. תרגול מיינדפולנס לא מחזק את זה באופן ישיר.

2. אנשים בעלי מזל מקשיבים לתחושות הבטן שלהם. הם מודעים לאינטואיציה, ויודעים להקשיב ולפעול לפיה, אפילו אם הם לא מבינים עד הסוף ברמה הקוגניטיבית למה עליהם לפעול בצורה מסויימת. מאפיין נוסף של אנשים בעלי מזל: הם מפתחים את האינטואיציה שלהם על ידי עיסוק במדיטציה, עבודה רוחנית, אומנות או פעילות דומה.

מבחינה מוחית, אינטואיציה ככל הנראה קשורה לחיבוריות טובה יותר של האינסולה, המשמשת שער לתחושות שעולות מהרקמות הרכות של הגוף. קצב הלב, תחושת הנשימה, התחושות בבטן – כל אלה מגיעים למוח דרך האינסולה. המוח צריך לדעת מה קורה באיברים האלה כי הם נותנים אינדיקציה טובה לפעולה. למשל, אם הדופק מהיר מהרגיל, או הבטן מכווצת, כניראה שמשהו בעל משמעות מתרחש, וכדאי להכניס את זה למערך השיקולים. לא לחינם אנחנו קוראים לאינטואיציה תחושת בטן. מי שמקשיב לה יכול להרוויח, כי הרבה פעמים הגוף יודע משהו שעדיין לא הצלחנו להסביר עד הסוף. מי שמתעלם ממנה, מתעלם ממידע חשוב ורלוונטי שיכול אפילו להציל חיים.

אנחנו מקבלים מאות החלטות במשך היום, ולא היינו יכולים לתפקד בלי רמה מסויימת של אינטואיציה. אבל דווקא בהחלטות החשובות אנחנו לפעמים מתעלמים ממנה – בבחירה של בני זוג, מקומות עבודה, ושותפים עסקיים. לפעמים תחושת הבטן יודעת טוב יותר מאיתנו שדרך מסויימת אינה הדרך הנכונה. כדאי לאמן אותה, ולאמן את עצמנו להבין ולהקשיב לה.

3. ציפיותיהם של אנשים בני מזל לגבי העתיד עוזרות להם להגשים את חלומותיהם ושאיפותיהם. על פי רוב בוז עמוק שלוח ממני לגישות של "חשיבה יוצרת מציאות". אני תמיד שמח להבהיר לכל מי שרוצה לשמוע שחשיבה על מליון דולר לא יוצרת מליון דולר, וחשיבה על בריאות לא מרפאה סרטן. (יותר מזה, יש גירסה של חשיבה חיובית שעלולה להיות מזיקה מאוד. כשאתה מנסה לדמיין את העתיד המושלם אתה מפגיש את הפנטזיה עם המציאות הנוכחית של החיים, ומדגיש את המרחק שקשה לגשר עליו. זה יוביל בהכרח לייאוש ודכדוך. עדיף להתמקד בחשיבה חיובית על משהו שניתן להשיג בקלות יחסית, שיהווה צעד אל עבר המטרה הגדולה, אבל לא לחשוב יותר מדי על המטרה הגדולה. טוב, סטיתי מהנושא.)

בניגוד לאנשים חסרי מזל, אנשים בעלי מזל חושבים שהסיכויים שלהם להצליח גדולים יותר, ולכן הם מתמידים היכן שאחרים כבר התייאשו. במקום "לחשוב חיובי" הם פועלים באופן חיובי. זו הנקודה המכרעת, ווייסמן מראה אותה בסדרה של ניסויים פשוטים בהם ביקש מהרבה מאוד אנשים לפתור חידות שאין להן פיתרון. בעלי המזל "בזבזו" הרבה יותר זמן מחסרי המזל שהתייאשו מוקדם יותר. אך הבזבוז הזה בתנאי המעבדה, הוא רווח מובטח בעולם האמיתי. בעלי המזל הם מי שמתאמצים יותר מהרגיל לפתור בעיות בעבודה, שמסיימים את הלימודים על אף הקשיים, ושמוכנים ללכת צעד אחד נוסף כדי להשיג את מה שהם רוצים, על אף נתוני פתיחה נחותים.

אנשים בעלי מזל גם חושבים שאנשים אחרים יעזרו להם, ולכן סביר יותר שייצרו קשרי גומלין חיוביים. הסיבה הפשוטה לכך היא שכולנו רוצים להיות משמעותיים בשביל מישהו, ולכן אנחנו בבסיסנו שמחים על קשר שיכול לעזור לאחרים.

מבחינה מוחית אני בטוח שהתכונה הזו קשורה למערכת המוטיבציונית. זו המערכת שאחראית להניע אותנו לפעולה, מתוך תקווה להשיג דבר מה. כמובן שיכול להיות לה צד אפל, כאשר אנחנו "הולכים עם הראש בקיר". אבל כניראה שאצל חסרי המזל המערכת הזו משתתקת מהר מדי, אולי בגלל משהו מבני ואולי בגלל התנסויות עבר שגרמו להם ללמוד שאין טעם להתאמץ, ועדיף להרים ידיים. העובדה שהמוח הוא פלסטי, וניתן לשינוי, יכולה לתת תקווה לחסרי המזל שבינינו. ניתן לאמן את המערכת הזו, וללמוד להתאמץ ולהשתדל ולבחור לא להרים ידיים, וכך לראות בסופו של דבר תוצאות. כדאי במיוחד להתאמן בהצבת מטרות קטנות וברות השגה, ולהשיג אותן. זה נותן תחושת סיפוק ומחזק את כח המוטיבציה לפעם הבאה.

4. בעלי מזל רואים את חצי הכוס המלאה. הם מאמינים שהכל יסתדר לטובה, ואינם חושבים יותר מדי על האפשרות של מזל רע. בנוסף, הם נוקטים צעדי בונים כדי למנוע מזל רע בעתיד. את הפרק שעוסק בנושא הזה בספר של וייסמן אפשר לסכם בכמה מילים פשוטות. אנשים עם מזל טוב פשוט לא מאמינים במזל רע. אם משהו רע קרה להם, הם ינסו להסיק מסקנות, ולבדוק מה אפשר לשפר. אם משהו טוב קרה, הם ישייכו אותו ליכולות ולתנאים שהם יצרו.

וייסמן מביא דוגמה של אישה בשם שלי שחוותה מספר תאונות דרכים, וייחסה את זה למזלה הרע. היא החליטה שהמכונית מקוללת, ומכרה אותה. ואז עשתה תאונת דרכים נוספת, שגם עליה הכריזה שהיא תוצאה של מזלה הרע. "התנסויות אלו היו גורמות לרוב האנשים להטיל ספק בכישורתי הנהיגה שלהם", הוא כותב, אבל שלי היתה נחושה בדעתה שהיאו סובלת ממזל רע ושאין לה מה לעשות בנידון. מה היה עושה אדם בר מזל במקומה? הרי תאונות קורות גם לאנשים בעלי מזל. אדם בר מזל היה לוקח שיעורי נהיגה ומשתפר, ואפילו הופך את התאונה להזדמנות חדשה על ידי ניצול כספי הביטוח, או למעבר לרכיבה על אופניים שהיו משפרות לו את הכושר הגופני ואת מצב הרוח (בספר מוצגות כמה דוגמאות כאלה).

לעיקרון הזה יש בעברית ביטויים מרגיזים ושטחיים – "הכל לטובה" ו"לעשות מהלימון לימונדה". בתור ביטויים הם כמעט חסרי טעם, כי כשמתרחש בחייך משהו לא נעים, הדבר האחרון שאתה רוצה זה הטפה של מישהו אחר שחושב שזה (והכל!) לטובה. אבל כתיאור של מציאות החיים של אנשים מסויימים, זה בהחלט מדוייק. יש אנשים שמסוגלים בקלות יחסית לעשות מהלימון לימונדה, ולנצל את הפיטורים, הגירושים, והתאונה, כדי לצמוח מחדש כמו עוף החול.

מבין המיומנויות, אני חושב שזו הקשה מכולם ללמידה. אבל בפעם הבאה שמתרחש משהו לא רצוי בחיים שלכם, אפשר לנקוט בשתי גישות. אחת, לחשוב בצורה מסודרת על מציאת פיתרון, או להתייעץ עם מישהו שמומחה לזה. זה עוזר להשתחרר מהתחושה שמדובר במזל רע שאינו בידיך. אם אין אפשרות לפיתרון, הקדישו 20-30 דקות להסחת דעת מוחלטת. נסו לשכוח ממה שהיה, ולהזכר במשהו טוב ונעים אחר שקרה. צפו בסרט. לכו לים. שמחו את לבכם, כך שלא תחשבו כלל על המזל הרע שכביכול פקד אתכם. תוך זמן לא רב תחזרו לראות את חצי הכוס המלאה.

גם כאן אפשר לחשוב על תרגילי מדיטציה שיכולים לעזור. במיוחד תרגול מדיטציה על "מה שיש" או על הכרת תודה, שמזכירים עד כמה אנחנו בעצם ברי מזל אפילו כשארוע לא נעים מתרחש בחיים. זה יכול להיות אימון בלראות את חצי הכוס המלאה. כשההרגל הזה מבוסס, קשה לחזור ולהאמין במזל רע. כמו שאומרים הבודהיסטים הטיבטים – להיוולד כבן אדם זה עניין נדיר ומיוחד. זה בעצמו כבר מזל ממש ממש טוב.

הספר של וייסמן אינו מכיל כמעט כלום על מדיטציה, אבל מלא בהצעות ותרגילים מסוגים אחרים. תרגילים פשוטים יחסית, שאת רובם לא טרחתי לנסות. הספר מומלץ במיוחד אם אתם תופסים את עצמכם חסרי מזל באופן כרוני. אולי משהו מזה יוכל להשתחרר. ויש בו כמה טכניקות כלליות שיכולות להתאים כמעט לכל אחד שרוצה לשפר את אחד מארבעת הסעיפים שתיארתי כאן.

לסיכום החיבור למיינדפולנס ומדיטציה:

תרגול מיינדפולנס קשור במיוחד לניהול הקשב שמתואר בסעיף 1, ולחיזוק האינטואיציה שמתואר בסעיף 2. באופן עקיף, התרגול יכול לתרום גם לתפקוד המערכת המוטיבציונית שמתוארת בסעיף 3, כיוון שהתרגול דורש התמדה ועקשות מסויימת, במיוחד כשהמשימה של המדיטציה היא קצת משעממת ומונוטונית. לגבי סעיף 4 הייתי ממליץ על תרגילי מדיטציה שמתמקדים בחיובי וביפה שבחיים, וכוללים הכרת תודה. זה מאפשר להסיח את הדעת ממה שאין, ולטפח גישה חיובית ואופטימית.

ד"ר ריצ'רד וייסמן מזלך בידך. מזל טוב: זה לא במקרה. הוצאת מעריב, מטר, 2004.