ישראל 69: המדינה שלא יודעת אם היא מאושרת או לא
הפוסט הזה התחיל כמשחק אינטלקטואלי לבקשת עיתון "הארץ" ומחלקת הדוברות של הבינתחומי הרצליה, אבל לא הבשיל מכל מני סיבות. הוא המשך לדברים שהעסיקו אותי בעבר. לקראת יום העצמאות, מעניין לבחון שוב את העובדה המשונה שגם השנה ישראל מדורגת במדד האושר הבינלאומי במקום 11, מאוד מאוד גבוה ביחס לכמות הקיטורים שנשפכת על בסיס יומי בבלוגים, פייסבוק, ובעיתון "הארץ" עצמו. מאוד גבוה גם ביחס לנתונים האובייקטיבים על הקיטוב הכלכלי בתוך ישראל, העימות עם הפלסטינים ומדינות ערב אחדות, הצפיפות והשחיתות. אנחנו מציעים הסבר אפשרי, שלא נבדק מבחינה מדעית. תרגיל אינטלקטואלי, כאמור. [הפוסטים הישנים על הנושא מקושרים בתחתית עמוד זה].
שותפה לכתיבה: ד"ר נאוה לויט בן נון
כשסקרים בינלאומיים שואלים את ישראל "עד כמה את מרוצה? עד כמה תהיי מרוצה בעוד חמש שנים?" ישראל עונה שהכל נהדר, ומדורגת במקום ה 11 בין כ 150 מדינות העולם. רק 10 מדינות מאושרות יותר ממנה בכל העולם! אבל כששואלים את ישראל על חוויות ספציפיות שמתרחשות בכל יום, התמונה הפוכה לגמרי. האם נחת מספיק אתמול? האם התייחסו אליך בכבוד? האם צחקת או חייכת הרבה? האם עשית או למדת משהו מעניין? האם אתמול הרגשת שמחה או עליצות לזמן ממושך? תשובותיה של ישראל מביאות אותה למקום ה 109 מתוך כ 150 מדינות. כל כך הרבה מדינות מאושרות יותר ממנה: ירדן, זימבבאוה, הודו, אלג'יר ולבנון, אם ניקח כמה דוגמאות.
איך זה יכול להיות?
זוהי תופעה פסיכולוגית ידועה, שחתן פרס נובל דניאל כהנמן עוסק בה לא מעט. באורגניזמים מפותחים מאוד יש שני סוגים של מערכות מוחיות שקשורות לעצמי: העצמי החווה (נקרא גם העצמי המינימלי) והעצמי הנרטיבי.
מערכת העצמי החווה מאפשרת לאורגניזם לחוות מרגע לרגע את המצב של איבריו השונים, ולקבל מידע מזמן אמת מהמערכות הקשורות לרגשות, תחושות, וחושים. העצמי החווה יהיה מסופק כשהרגשות והתחושות יהיו נעימים ויסבול כשיהיה כאב. הוא גם זה שמגיב לסבל של אורגניזמים אחרים סביבו – כלומר, חווה אמפתיה ומביע חמלה. שיבושים בעצמי החווה יכולים להוביל לבלבול שמתבטא למשל בהזיות ופסיכוזה.
מערכת העצמי הנרטיבי, לעומת זאת, מאפשרת לאוסף כל החוויות, הזכרונות והידע שנצבר במהלך הזמן להתחבר לסיפור קוהרנטי. זה הסיפור שעוזר לנו ולמי שסביבנו להבין מי אנחנו, ולצפות מה נעשה מחר ומחרתיים. סיפור שמסופר היטב מעניק משמעות להיסטוריה, עוזר להבין מי אני, ועוזר להתכונן לעתיד. שיבושים בהתפתחות העצמי הנרטיבי יכולים להוביל לבעיות פסיכולוגיות קשות ולקושי לתפקד בעולם.
גם לישראל בת ה 69 יש עצמי חווה ועצמי נרטיבי. העצמי החווה של ישראל סובל מאירועים נקודתיים כמו לחץ, עבודה קשה, חמסין ושריפות. הוא גם נהנה מארועים נקודתיים. על חוף הים, בגוף חצי עירום, יושבים ומזיעים זה לצד זה יהודים וערבים, וותיקים ועולים חדשים ולרגע אחד מה שחשוב אינו הסיפור של ישראל, אלא שאפשר לנמנם, שהאבטיח קר, שהאנשים נחמדים, ושהחיים מעניינים ומצחיקים.
לעומת זאת, כשהעצמי הנרטיבי של ישראל יושב על חוף הים הוא חושב על איך סבא הפליג בספינת מעפילים אחרי שנמלט מהשואה, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, שהחופים ביוון יפים יותר (או פחות), ושטוב שחיל הים שומר על אסדות הגז שלנו. הוא לא מאפשר לחוות את המציאות הפשוטה ולהנות ממנה כי הוא עסוק בפרשנות או מגננה. העצמי הנרטיבי רגיש במיוחד לביקורת, חרמות והאשמות. אז הוא מתקומם ומנסה להחזיר. תוקף, מגן, ומבצר את עצמו באמצעות יחידות הסברה וחינוך. אולי זה עניין יהודי – אנחנו מומחים בסיפורים וחוזרים עליהם בכל חג ומועד: בהר הרצל, בסדר הפסח, בשעורי תורה בבית הספר, בתוכניות תעודה בטלויזיה. כי לסיפור מוצלח יש יכולת מדהימה לפרש את מה שעולה מהעצמי החווה. להפוך לימון ללימונדה. הוא יכול למשל לגרום לחוויה של סבל כמו השואה להתפרש כמשהו חיובי כמו גבורה ותקומה. הוא יכול גם להשתיק את האמפתיה שעולה מול סבלם של אחרים כהבעה של חולשה ותבוסתנות.
כמו אנשים, גם מדינות חיות בדיסוננס בין חווייה וסיפור. הפערים בין מדדי האושר של ישראל מראים שמדינה יכולה לסבול באופן מוחשי מחוסר נימוס, פערים ועוני, אלימות, פחד, ונידוי בינלאומי ועדיין לספר לעצמה ולעולם שהכל נהדר. הרי יש לנו הייטק, פרסי נובל, ואת הצבא המוסרי ביותר בעולם! שני סוגי העצמיות של ישראל מנותקים אחד מהשני באופן לא בריא. בהרבה מדינות יש פער, אבל לא כזה רחב.
אפשר לסכם שמבחינת הנרטיב, ישראל היא הצלחה בלתי רגילה. בממוצע, אנחנו חושבים שמאוד מאוד טוב לנו כאן. הגיע הזמן להתחיל לתקן את מדדי האושר האחרים, ולדאוג שגם החווייה היומיומית, הרגשית, המיידית של הישראלים תהיה חווייה חיובית, מיטיבה, אמפתית, ורגועה.
בשנים האחרונות יש התעניינות עצומה בפסיכולוגיה חיובית, מיינדפולנס, ושיטות נוספות לשיפור חיי היומיום. אנחנו הישראלים, למרות האושר הכללי, עדיין לחוצים, חרדים, לא ישנים מספיק, עובדים יותר מדי, ומתקשים לחיות יחד במרחב הצפוף הזה. האם זה מקרה שישראל היא מעצמה בודהיסטית מבחינת אחוז האוכלוסיה שהתנסה בקורסי מדיטציית ויפסנה? הפרנויה של השלטון עוסקת בשנים האחרונות, ואולי תמיד, בסיפור הישראלי — דת / שואה / תקומה / ציונות — אבל זה בדיוק התחום בו אנחנו כבר מצטיינים. אם לא נטפל גם בחוויית העצמי החווה של ישראל, באיכות החיים עצמם וברווחה של האזרחים והתושבים, נמצא את עצמנו יום אחד עם פער כל כך גדול בין הסיפור לחווייה, שהוא יתפוצץ לנו בפנים. כבר עכשיו, לדעתי, מרגישים את הסדקים נוצרים.
וכל זה בלי אף מילה על מדד האושר של המליונים שחיים תחת חסותה של ישראל – הפלסטינים. מקום 91 במדד האושר הכללי, ומקום 125 במדד הרגשות החיוביים. לפחות בתחום הרגשות החיוביים אנחנו בעצם לא כל כך רחוקים זה מזה, חולקים את תחתית הטבלה העולמית.
להסבר וניתוח טכני יותר של נתוני מדד האושר העולמי לחצו כאן >>
