התבוננות במציאות

לפרקים האחרים ביומן לחצו כאן

בחזרה לתימה שהעסיקה אותי באחד הפרקים הקודמים, ומלווה בעצם את היומן כולו. השקט, הניתוק, התנאים הסביבתיים האלה חשובים לעיצוב התודעה וטיפוח איכויות מיטיבות. היינו רוצים שהאיכויות האלה ימשיכו להתקיים גם בתנאים הקשים יותר של צפיפות, רעש, עומס עבודה, קשיים כלכליים, ומלחמה. יש סיבות להאמין שהתודעה מסוגלת לחופש שאינו תלוי בנסיבות. אחרים יעידו. היום אני עוסק בתנאים הנעימים של החופשה שהביאו לנו איכויות יפות ומעניינות.

זה לא קרה מיד. מי שקרא את הפרקים הקודמים מבין עכשיו שעברתי סוג של ניקוי רעלים בחצי הראשון של החופשה הזו. לקחת לי, ולכולנו, זמן לצנוח אל המצב החדש הזה ולעזוב מאחור את כל מה שהשארנו. כבר עשינו את זה פעמיים בחיים לתקופות מאוד ארוכות, אז זה לא כל כך מוזר. עם מעט חפצים, מעט תוכניות, בלי מחויבויות חברתיות או מקצועיות. בימים הראשונים הראש עוד רץ על אוטומט, אבל מהר מאוד הוא מפסיק לעסוק במשימות האלה מהעבודה, ב"מה יהיה" ו"מה צריך לעשות". זה מדהים כמה מהר זה קורה.

לגוף לוקח יותר זמן להשתקם ולכן הייתי צריך לעבור את המחלה הזו. גם עכשיו נותרה בי רגישות מסויימת. למרות שאכלתי קצת אוכל הרפתקני של חופשות, הרגשתי שעדיף שאמעיט בנסיונות ואתמיד באכילה ביתית פשוטה. ושאמשיך לישון טוב. ולעשות פעילות גופנית. רכבנו על אופניים כמעט כל יום, ושחינו באגם הקריר. פתאום ראיתי שוב את היופי הנהדר שסביבנו. זה לא מספיק להיות במקום יפה, צריך גם לראות אותו. כדי  לראות צריך פחות לחשוב. אי אפשר לעסוק בעבר או בעתיד ולהנות באופן מלא מחוש הראייה.

גם הריח כאן שימח אותי. ריח של מים ונקי מזיהום אויר. בלונדון יש ריח מיוחד של הרכבת התחתית. זה זיהום, אבל הוא לא של מפעלים פטרוכימיים או אלרגנים. בישראל אני מרגיש זיהום מסוג אחר – זה כניראה אבק חמסיני שמגיע מאלוהים יודע איפה, או פריחה, או גלי ענן בלתי נראים שמגיעים מאזורי התעשייה השונים. רק ליד הים יש אויר מסוג אחר. פעם הייתי בריטריט בגאיה האוס שהיה בו מכשיר שמיינן את האויר. יכולתי להריח את האויר השונה בסמוך למכשיר הזה. ליד הים יש איכות קצת דומה. (אבל לפני כמה שבועות הלכתי לשחות ומצאתי את עצמי מפלס דרך בים של חלקיקי פלסטיק מהביוב). הגשם ששוטף את האויר כל כך חשוב. המים באגם נקיים, למרות שאינם צלולים.

לקחתי איתי נייר וצבעים. כשהייתי סטודנט לאמנות צבעי מים היה נחשב לא-קול, טכני, ושייך לאומנות של קשישות משעממות. הגיע הזמן אחרי עשרים שנה להשתחרר מזה. רציתי לצייר ורציתי הזדמנות לנסות משהו מעבר לרישום בעיפרון ודיו. בלונדון ניסיתי לצייר איזה עציץ אבל זה היה מביך. אבל ליד האגם, בבקרים השקטים בבית הגרמני, מצאתי מספיק שקט בשביל זה.

לצייר זה להסתכל במציאות כמו שהיא, ולתת למוח וליד לתרגם את זה. צריך לדעת להחזיק מכחול ולערבב צבעים. אפשר ללמוד את זה. כל השאר זה הסתכלות. ובשביל להסתכל צריך זמן, מיקוד, סבלנות, ללכת ללא מטרה, לזרום עם הקלט החושי, אבל לעצב אותו בעדינות תוך כדי. כאילו לנקודה אחת בזמן מתנקז כל מה שאי פעם ראיתי בכל המוזאונים, שיעורי הרישום, והספרים. זה מדיטציה.

השמחה שעולה ממדיטציה דומה. זרימה, הסתפקות בכלום, מיקוד בהווה, בחירה בפעילות הכי לא פרקטית או תפקודית שיש. אני בטוח שכשמתחילים לעסוק באמנות בשביל להתפרנס, או בשביל להצליח או להוכיח משהו או לעשות תערוכה זה הופך לעוד משהו שנגוע בלחץ ושואב אליו את כל האיכויות היומיומיות של התודעה הלא בהירה. אני ציירתי רק בשביל ללמוד. בשביל להסתכל. זה סיקרן אותי, וכמובן שרציתי להשתפר בזה.

הנה ציור נוסף. כאן פשוט אין לי מושג איך להשתמש בצבעי המים. הנייר שהבאתי בכלל לא מתאים. הצבע דהוי, ואני מנסה להניח אותו כמו שמניחים גואש. עדיין, הצבעים שמחו אותי מאוד. יש תנועה ושמחה בצבע. ומה שיותר חשוב מכל זה היא ההתבוננות. הישיבה על החוף תוך כדי הסתכלות קפדנית בהיבטים השונים של המציאות הנגלית. אנחנו *יודעים* שהמוחר בונה את המציאות הנגלית, ואינו רואה אותה או מקליט אותה (העין אינה מצלמה. הזכרון אינו מכשיר הקלטה). אבל אנחנו חיים את החיים כאילו שהעין רואה, האוזן שומעת, והזכרון מקליט. ההתבוננות שהציור מאפשר היא אחרת. היא דורשת פירוק של המציאות הנגלית ועוזרת להבחין שאין באמת מים, או עץ, אלא כתמי אור שמשתנים במהירות. אפילו לכתוב על זה ככה זה אינו מדוייק. יש משהו בחווייה של הראייה, כשהיא באמת מתבוננת בקפידה, שאינו יכול להיות מתורגם היטב במאמר כזה. אולי בשירה זה קורה. ובציור כמובן.

מה שקרה בעקבות הציורים הוא שהתחלתי לראות הרבה יותר גם כשלא ציירתי. ברכיבה על האופניים הבחנתי בצמחים, בסוגים השונים של הירוק, בפרחים, כבישים ומים. ראיתי את הצבעים של הבתים, ואת הרוחב של השמים. (בלילה הראשון שהגענו לכאן ראיתי את הכוכבים וכל כך התרגשתי! הרבה זמן לא ראיתי שמים נקיים, חשוכים, ומלאי כוכבים).

אחר כך הלכתי ליוטיוב, ידידו של כל תלמיד, לבדוק למה השימוש שלי בצבעי מים לא נראה כמו ציורי מים אקוורל של אחרים. ואז גיליתי שיש טכניקה, וכלים, וכל מני דברים שכניראה לא למדתי אף פעם. הציורים הבאים שלי באגם ובמטבח מציגים את מה שלמדתי על השימוש במים עם צבעי המים.

המשכתי לצייר עם מה שלמדתי ביוטיוב (יש יפני אחד שאהבתי את הסרטונים שלו, כי יכולתי לראות איך הוא מצייר בלי להבין את ההסברים). הייתי מרוצה מהתוצאות. זה מספק לרכוש טכניקה ולראות שיפור. אבל גיליתי שהנייר שאני מצייר עליו הוא כניראה הסיבה לכך שהעגבניה עדיין יוצאת מצ'וקמקת.

נסעתי לחנות לחומרי אומנות ורכשתי לי נייר די יקר, עבה, שעשוי מכותנה בכבישה קרה ומיועד לצבעי מים. תודה לגוגל שהופך את נושא הניווט וההתמצאות לקל כל כך. על הנייר החדש ציירתי עוד פעם את העגבניה ועוד בננות (צילומים למטה).

בעיני זה החן בפעילות הזו. אני בכוונה מביא כאן ציורי טכניקה, שהם בגדול לא מעניינים מבחינה אומנותית ולא עוסקים בשאלות עמוקות שאומנות יכולה לעסוק בהם. גם בחרתי לצייר דברים שאינם יפים במיוחד, אלא סתם היו במטבח. אבל בשביל הנושא שלנו כאן זה אידאלי. להיות בחופשה איפשר את הלא כלום הזה שבתוכו אפשר להנות מהדברים שנמצאים סביבנו במילא. העומס על החושים ירד, ומה שנשאר זה החושים. העולם מגיע אלי דרך העיניים, דרך האזניים האף הלשון תחושות הגוף והתודעה עצמה.

אני חושב על מיינדפולנס. זה הצעד הראשון לניהול הזרימה הזו. אבל אני לא בטוח שאפשר לנהל כל סוג של זרימה בכל תנאי. מי שהחושים שלו סובלים בקלות גדולה יותר, יגלה, כמוני, שיש תקרה לאפשרות הניהול. שם צריך כלים אחרים כדי לשמור על בהירות ועל איכויות הלב הפתוח. מיינדפולנס זה לא מספיק. זה תנאי הכרחי, אבל אינו מספיק.

החידות שלוו אותי בפרקים של יומן המסע לא נפתרו. זה היה יותר הרהור בקול רם מאשר מסה מנוסחת היטב על משמעות החיים. הנסיבות במסע הזה היו טובות ומיטיבות. מה ישאר מזה כשנחזור? האם למדנו משהו שיעצב את המציאות של החיים שלנו גם בארץ? אולי קרו כאן דברים שלא הבחנו בהם, שיעשו את החיים שלנו מעניינים ועשירים יותר יחד בחיפה. ואם נחזור לאותם הרגלים ותבניות שהסביבה הבייתית המיידית מעוררת, אז נדע לפחות שאפשר לשנות את התנאים ולשנות קצת את התודעה.