החיים הם לא טרגדיה יוונית. על הספר "למקרה שלא אהיה בסביבה"

­למקרה שלא אהיה בסביבה. מאת: שמחה יעל פזואלו. כתר: 2018.

החווייה המשונה בקריאה של היומן של שמחה יעל פזואלו היא עצם הקריאה – העדות למותה הידוע מראש של המחברת הכותבת באופטימיות נוגעת ללב על המחלה. ככה היומן מתחיל כקריאה בטרגדיה יוונית. כמו בטרגדיה אנחנו יודעים את הסוף אליו המחזה של חייה צועד, ואילו היא עדיין לא. אני כבר זוכר את פניה המוארות בשנת 2013, ומקבל את ההודעות על האזכרה בכל שנה בסתיו, אבל היא עדיין בשנת 2009. נלחמת, משנה, מחפשת, מתלבטת, מתחבטת, מחפשת את המילים. עובדת מותה מרחפת מעל השנים הראשונות האלה. המוות הבלתי ניתן להכחשה, רק בדיעבד, מאיר באור בוהק מדי על השאלות האם לאמץ דיאטה כזו או אחרת, האם פסיכואנליזה מועילה, או שמה טיפול אלטרנטיבי אחר, האם לסרטן יסודות נפשיים, או אפילו שאלת הכתיבה עצמה שחוזרת ועולה ביומן שוב ושוב. המוות אורב בפתח, והחולה האהובה מתקרבת אליו בדילוגים כואבים בכל עמוד שאני הופך.

וזה סיפור החיים שלנו עצמם. מי שיקרא את היומן שלי אחרי מותי ימצא וודאי משהו דומה, הדומה בכל היומנים האלה: אנשים המתקרבים בכל יום עוד צעד קטן אל המוות מתעדים את צרותיהם, התלבטויותיהם, הדאגות הקטנות, כאבי הבטן, השמחות והעצבונות. החיים הם טרגדיה יוונית.

אבל במקום מסויים באמצע הקריאה מבנה הטרגדיה מתהפך איכשהו. המוות והחיים הופכים לגיבורי הכתיבה, והמתלבטת, העסוקה בעצמה ובהחלמתה, נסוגה לרקע. היא שם. כותבת. אבל היא כבר לא הגיבורה הטרגדית. וזו הסיבה גם שהספר הזה פורסם ורבים כל כך זוכרים את יעל (לא מכיר איש שמכנה  אותה היום בשם שמחה שאימצה לעצמה בשמחה).

זה לא עוד יומן מחלה. זה יומן התעוררות. צריך להגיע לקראת לשנת 2012 בערך כדי להתחיל לראות את זה. זה תהליך הדרגתי, מעניין, וקשה שלא לשים לב שהוא העמיק יחד עם ההעמקה של יעל בתרגול ב'דהרמה' שהיא פוגשת דרך עמותת תובנה ועם כמה מורים ביניהם סטיבן פולדר אותו היא מזכירה כמה פעמים משמעותיות. התפקחות אחרי התפקחות. תהליך עדין, שאני חושב שמתחיל עם תרגול מדיטציה אינטנסיבי שהיא מתארת. היא לא מתרגלת "מיינדפולנס" כמו שאנחנו אוהבים להגיד. היא מתארת סמדהי עמוק. מסור מאוד. תובנות והתפקחות בריטריטים. אבל זה רק ההתחלה. הפירות עצמם מגיעים ללא זיקוקים והצהרות ענק. כאב לצד התעוררות. ללמוד לחיות וללמוד למות הולכים ומצטיירים כמו שני פנים של אותו המטבע. פטירתה מהעולם נראית בסוף כמו סיום טבעי לכל זה. כמו מנוחה.

אולי רק מהלך כזה מצליח להביס את הטרגדיה. חכמת הדרשות הבודהיסטיות מביסה את תרבות המחזה היווני. במובן הזה היומן חומק מההגדרות רגילות של ספרות או כתיבת ממואר. הוא גם אינו ספר הדרכה או השראה לחולים בסרטן. הוא מסמן רק את אופק האפשרויות שפתוח לכל אחד שמוכן לקחת את הסיכון ולהתעורר בתוך הפחד, מתוך הפחד, אל החיים ואל המוות. המוות, שכמו בטרגדיה אורב לכולנו ויגיע במוקדם או במאוחר, ורק השיכחה אודותיו גורמת לנו להמשיך ולהתלבט על דברים כמו כתיבה, טיפול פסיכולוגי, ונסיעות לריטריט מדיטציה.

***

במהלך הקריאה נזכרתי בפגישות הקצרות שהיו לנו. ראיתי אותה לראשונה בבית הסנגהה בתל אביב. נכנסתי. כניראה חזרתי בדיוק מחו"ל. זה היה 2012 או שהייתי בביקור. לא זוכר. היא עמדה בתוך החדר וקדה לי קידה מצחיקה כמו שבודהיסטים עושים. קדתי לה בחזרה. לא יודע כמה רצינית היא היתה לגבי זה, כי אף אחד מאיתנו לא נוהג לברך אנשים ככה. אבל ככה יצא. אחר כך דיברנו קצת במרפסת הצפופה של המטבח והיא אמרה שאין לה כח לדברים לא מדוייקים, והיה לי נדמה שהיא התייחסה לקריירה שלה בפסיכולוגיה. היא מתמקדת רק במה שבאמת חשוב, אמרה. היא היתה מרשימה. לא הכרנו לפני זה.

בפעם השנייה נפגשנו באיזה מפגש קהילתי נוסף, ולשאלתי היא אמרה שהיום היא דווקא מרגישה דווקא טוב. לא ידעתי כמה היא חולה, בעצם. הפגישה השלישית היתה בבית החולים והגעתי לשם במקרה, עם שימי. היא יצאה להקיא, אני חושב, וחזרה לדבר איתנו בעדינות וחביבות. נראה היה שהחברה טובה לה. ובפעם הרביעית באתי מחיפה לערב הפרידה שנערך בביתה בתל אביב. אני חושב שכולם חוץ ממני בכו. לא היה לי צער כי הכרתי אותה רק ככה: מוכנה ופתוחה ולא אישית. לא הכרתי את יעל של תחילת היומן – האישה, האמא, המחפשת, החרדה. כשאין היצמדות אין צער. כמובן שהיה מרגש ומשמעותי. אבל באופן משונה שמחתי שזכיתי לנוכחות המשותפת הזו עוד פעם אחת. זה היה ערב מיוחד, ואח"כ מישהו אחר לי שהיא ראתה ושמחה שבאתי. נוחמתי בזה שלא נסעתי לשוא מחיפה. הרבה אנשים ננגעו באהבה שקרנה ממנה.

הספר מומלץ. לא לחולים בסרטן דווקא, אלא לכל אדם שלא מתכנן לחיות לנצח. אני לא חושב שצריך לעבור טלטלה כזו כמו שהיא עברה כדי להיפתח באופן הזה. התהליך לא חייב להיעשות דווקא בזמן חירום, ואולי אפילו עדיף שלא ייעשה בזמן כזה. זה יכול לקחת שנים. לחלק מאיתנו יש זמן. זה יכול להיות גם מהר מאוד. הספר הוא תזכורת מצויינת. אני בטוח שהיא היתה רוצה שתשתמשו בו.

אפשר לרכוש בחנויות או בהוצאת כתר, או לתמוך בפרוייקט "אחד על אחד" >>