ניאנפוניקה תהרה – הבודהיסט היהודי הראשון
כשביקרתי בסרי לנקה בשנת 2007 התארחתי אצל חוקרת חביבה בשם ד"ר שורברוק. היא למדה אז לתואר שלישי באוניברסיטת פרדנייה המקומית וסיפרה לי שמצאה בארכיון של הוצאת הספרים הבודהיסטית בקאנדי מכתבים של בן גוריון.
המילה ארכיון עלולה ליצור רושם קצת מוגזם. מדובר היה על ארגזים שהשאיר אחריו המלומד ניאנפוניקה תהרה שמת שלוש-עשרה שנים קודם לכן, בשנת 1994. את העתקי המכתבים היא העבירה לאחיה בישראל והוא העביר לי אותם אחרי שחזרתי מסרי לנקה לאנגליה.
מיד כשקיבלתי אותם הרגשתי שנפל בידי אוצר בלום! זו היתה סידרה של מכתבים שהוחלפו בין הנזיר הידוע לראש הממשלה דוד בן גוריון בין השנים 1956 ו-1962. פרסמתי אותם כלשונם בכתב העת האקדמי Contemporary Buddhism בשנת 2009,(1) לא לפני שביליתי כמה חודשים בנבירה ביומנים של בן גוריון מאותה תקופה ובעיתונות המקומית. בין המכתבים היו גם כאלה שהוחלפו עם פקידים בממשלה הישראלית ועם אנשים אחרים, ועם קרובי משפחתו של הנזיר בישראל. בהמשך העברתי את כל המסמכים הסרוקים לארכיון בן גוריון בנגב שם הם זמינים לכל דורש.
הנקודה היהודית ודאי היתה מוקד משיכה ועניין בשביל בן גוריון. אבל העניין של בן גוריון בבודהיזם חרג הרבה מעבר לזה, והוא ניצל את הקשר שנוצר כדי להעמיק את הלמידה שלו וכמובן גם בשביל להתנצח ולהתפלפל על נושאים שעניינו אותו. במכתבים אפשר למצוא הסברים ארוכים למדי של ניאנפוניקה על קרמה ועל דוקהה (אי-נחת). ובמכתבי התשובה של בן גוריון – שאלות והסגות שונות.
לאחרונה, פרסם עופר אדרת כתבה יפה על בן גוריון והעניין שלו בבודהיזם [לינק]. חשבתי שזו הזדמנות טובה להוסיף כמה מילים על הנזיר היהודי הבודהיסט הראשון.
מי היה ניאנפוניקה תהרה?
ניאנפוניקה הוא אחד הנזירים המערביים החשובים שפעלו בעולם הבודהיסטי במאה העשרים. אבל רבים לא יודעים שמחבר הספר "לב המדיטציה הבודהיסטית" ומייסד הוצאת הספרים הבודהיסטית החשובה ביותר שפעלה באותה תקופה נולד למשפחה יהודית גרמנית בשם זיגמונד פניגר.
בגיל 35, אחרי שהנאצים עלו לשלטון, הוא הצליח לצאת מגרמניה ולהגשים את חלומו לתרגל בודהיזם באסיה. רגע לפני מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, הוא אף הצליח לחלץ את אמו מאוסטריה ולהביאה לסרי לנקה, שם היא חיה עד מותה.
זיגמונד נולד בשנת 1901 בהנאו, בן יחיד למשפחה יהודית גרמנית. בהמשך, לאביו היתה חנות ספרים בברלין, ושם הוא הכיר את הספרים של מי שיהיה המורה שלו, הנזיר ניאנטילוקה תהרה שגם מוצאו היה גרמני. העניין בבודהיזם ניצת אצלו בשנות ה-20, והוביל אותו לנטוש את העניין בפרוייקט הציוני, אבל רק בגיל מבוגר יותר הוא הצליח לצאת מגרמניה ולהגיע לאסיה כדי ללמוד.
ניאנטילוקה תהרה – המורה של ניאנפוניקה
המורה שלו היה הנזיר המערבי הראשון שייסד מסגרת לימודים קבועה לנזירים מערביים באסיה – מה שמכונה "מנזר האי" שקיים עד היום בסרי לנקה. בשנים הראשונות של המאה ה-20, היה אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הנזירים הבודהיסטים ממוצא מערבי, וניאנטילוקה תהרה היה בלי ספק בעל ההשפעה הגדולה ביותר מכולם.
אם סיפורו של זיגמונד פניגר (ניאנפוניקה) שנמלט מאימת הנאצים לחיק הבודהיזם מרתק, סיפורו של ניאנטילוקה מדהים אפילו יותר. הוא היה כנר צעיר כשבסוף המאה ה-19 התגבשה בו החלטה נחושה להגיע לאסיה ולתרגל בודהיזם. למה? אף אחד לא עשה את זה ככה לפניו. היו אמנם כמה נציגי ממשל בריטיים שהתעניינו בבודהיזם ממקום מושבם באסיה והיו כמה מלומדים אירופאים שהחלו לתרגם את הכתבים. התחילו לצאת ספרים והתקיימו הרצאות באירופה ואמריקה, אבל לא היתה שום מסגרת לימודים, וודאי שלא לימודי מדיטציה. העניין שלו ניצת והוא יצא מאירופה למסע מפרך שנמשך למעלה משנה, ישן בתאי מטען של ספינות וניגן בדרך בכינור לפרנסתו. הוא הגיע לסרי לנקה בשנת 1902, וכיוון שלא הצליח למצוא מורה שילמד אותו, המשיך לבורמה שם התקבל בסופו של דבר כנזיר בשנת 1903. הרפתקאותיו באסיה לא הסתיימו שם, אבל הסיפור הזה יחכה לפוסט אחר.
בחזרה לניאנפוניקה, תלמידו, שנחת בסרי לנקה ב-1935 אחרי שכבר נוצרה שם תשתית ללימודים בודהיסטיים למערביים. שלוש שנים אחרי זה פרצה מלחמת העולם השנייה והגלים הגיעו אפילו לפינה ההיא של העולם. הוא והמורה שלו, בהיותם גרמנים במקור, נעצרו על-ידי הבריטים ששלטו בסרי לנקה והושמו במחנה (תחילה בסרי לנקה ואח"כ בדהרדון, בהודו). הם שהו שם במשך רוב שנות המלחמה אבל הקדישו את הזמן ללימוד והעמקה בתרגול.
(קרדיט לחלק מהתמונות: http://www.payer.de/neobuddhismus/neobud0203.htm)
בתקופה הזו ניאנפוניקה תרגם כתבים חשובים מהקאנון הפאלי, ועבד על הפרשנויות לסטיפטהאנה, אולי הטקסט העתיק החשוב ביותר על מדיטציה בודהיסטית. הפירות של העבודה הזו התגלגלו בהמשך אל הספר לב המדיטציה הבודהיסטית (The Hearth of Buddhist Meditation) שיצא בשנת 1959. זה אמנם לא ספר קל לקריאה, אבל הוא חשוב ביותר להיסטוריה של המדיטציה במערב. הוא היה, הלכה למעשה, הספר הראשון באנגלית והיחיד באותה תקופה שעסק במדיטציה (בניגוד לספרים על בודהיזם, שכן היו). כשהגיעו המחפשים הרוחניים לאסיה בשנות השישים, הספר היה מקור חשוב, וכמעט יחיד, להבנת המדיטציה הבודהיסטית בשעה שמורים מקומיים רבים בקושי דיברו אנגלית. מורה הדהרמה האנגלי כריסטופר טיטמוס, שהיה נזיר בתאילנד בתחילת שנות ה-70 סיפר לי שזה היה אחד הספרים הבודדים שהוא קרא בזמן התרגול במנזר – על פי רוב בלילה, לאור נר, כי אב המנזר לא ראה בעין יפה קריאה בספרים.
אחרי המלחמה ניאנפוניקה חזר לסרי לנקה, והשתקע עם המורה שלו במנזר ביער מעל העיר קאנדי. בשנת 1954 שניהם הוזמנו להשתתף במועצה הבודהיסטית השישית, אירוע בינלאומי בעל חשיבות עצומה בעולם הבודהיסטי. שלוש המועצות הראשונות התקיימו במאות הראשונות לפני הספירה, אחרי מותו של הבודהה, ועסקו בשימור תורת הבודהה והבהרה של נושאים שונים. הן נחשבות לאירועים שעיצבו וקיבעו את הקאנון של הטקסט הבודהיסטי העתיק והגדירו את הפיצולים הראשונים בין האסכולות השונות בבודהיזם. המועצה החמישית התקיימה במאה ה-19 והשישית כאמור באמצע המאה ה-20. במסגרת ארוע שנמשך כשנתיים בחנו מומחים בודהיסטיים מכל רחבי התהרוואדה את גרסאות הטקסט השונות והסכימו על פרסום גרסה אחידה יחסית (שכוללת תיעוד ההבדלים המאוד קטנים בין המסורות). זה הקאנון הפאלי.
השהות בבורמה בזמן המועצה השישית העניקה לניאנפוניקה הזדמנות ללמוד ולתרגול את שיטת המדיטציה הבורמזית. השיטה הזו מוכרת גם כ"ויפסנה", אבל אינה בדיוק הויפסנה של גואנקה שמוכרת לרבים במערב, אלא זו של מהאסי סיידו. בבורמה, החל מסוף המאה ה-19 התפתחה מסורת של חידוש המדיטציה על בסיס הסטיפטהאנה – וההשפעה של ההתפתחות הזו חלחלה לכל מה שכולנו מכירים כמדיטציה בודהיסטית היום: ויפסנה, מדיטציית "תובנה", ומיינדפולנס. אחרי השהות בבורמה ניאנפוניקה פרסם את הספר שלו על מדיטציה, וכלל בו הסברים על הגישה של מהאסי.
הוצאת הספרים Buddhist Publication Society
אחרי חזרתו לקאנדי, הוא התמנה לעורך הראשי של בית הוצאה לאור חדש שעסק אך ורק בספרים וספרונים על נושאים בודהיסטיים, ובאנגלית. זו היתה למעשה מעין גרסה של פרוייקט מסיונריות הפוכה. רעיונות וכתבים בודהיסטיים נכתבו באנגלית, ונשלחו בדואר לכל רחבי העולם לכל מי שרק התעניין. הוא כתב וערך מאות טקסטים כאלה, חלקם רעננים ורלונטיים גם היום. מי שיבקר בביתו של בן גוריון בשדה בוקר ימצא עותקים רבים בספרייה שם. אלה העותקים שנשלחו אליו מסרי לנקה.
בעולם ללא אינטרנט וללא ספריות מקוונות, בן גוריון חיפש בנרות ספרים על בודהיזם. מאוד יכול להיות שזה היה שילוב של מוטיבציה אינטלקטואלית עם מוטיבציה פוליטית להכיר את התרבויות של מדינות חדשות באסיה כמו בורמה וסרילנקה שיכולות להיות בנות ברית של ישראל. הוא העביר רשימות ספרים דרך נציגויות ישראל, ואחת הרשימות התגלגלה לשגריר סרי לנקה ביפן, שהעביר אותה לממשלתו ומשם היא הגיעה לידיו של ניאנפוניקה. זה היה שילוב נסיבות מושלם. הנזיר גם היה מלומד גדול ועורך ראשי של הוצאת ספרים, וגם, כמו בן גוריון, יהודי גליצאי שהקדיש את עצמו למפעל חיים מודרני.
הביקור שלא התרחש בישראל
לניאנפוניקה היתה משפחה רחוקה בישראל. בן דודו יצחק פניגר היה חבר בקיבוץ גבעת חיים איחוד, וביקרתי את משפחתו שם כשקיבלתי לידי את המכתבים. ניאנפוניקה לא ידע על קרוב המשפחה עד שבן גוריון ביקר בבורמה בשנת 1961 ואחד מחברי המשלחת סיפר לו על בן הדוד שהיה גם פעיל פוליטי. הם חידשו את הקשר במכתבים, בגרמנית ואנגלית, אבל אסיה היתה אז רחוקה מאוד מישראל והם לא נפגשו.
המכתבים חושפים זוית מעניינת על העולם שנקרע על ידי מלחמת עולם ושואה. היהודי הגרמני זיגמונד פניגר נעלם הלכה למעשה. לא רק שהוא נסע למזרח, הוא קיבל שם חדש תחתיו הוא פרסם את הספרים שלו וניתק כל קשר עם עברו. אף אחד לא יכול היה לדעת אם הוא חי או מת. אביו מת לפני השואה, ולא היו לא אחים או אחיות. במקביל כל קהילת הילדות שלו נמחתה מן העולם בשואה, ומעט המכרים ששרדו נפוצו בכל העולם. במכתבים הוא מציין שבעקבות ביקורו של בן גוריון בבורמה והפרסומים בעיתונות העולמית על הנזיר היהודי-בודהיסטי, התגלו כמה קשרים ישנים וחודשו.
עוד בהתכתבות עם בן גוריון עלה הרעיון לביקור בישראל, אבל הדבר לא צלח מסיבות די פרוזאיות. מבחינת בן גוריון, הוא לא היה יכול לתמוך באופן רשמי בביקור של "איש דת" בודהיסטי בישראל, על אחת כמה וכמה, אחד שכיבכול "הומר" מהדת היהודית. זה די ברור שלניאנפוניקה היו שאיפות עם גוון מסיונרי. לא שהוא שאף להמיר את דתם של ילדי ישראל, אבל הוא בהחלט ראה שליחות בתרגול שלו, ורצה להכיר את הבודהיזם לישראלים מתוך הבנה של הטראומה שעברה על העם היהודי. מה שהיום נראה לנו טבעי ואפילו שגרתי – מורה למדיטציה ובודהיזם שמגיע ללמד בישראל – היה אז עניין איזוטרי ושנוי במחלוקת. אולי גם היום קשה לדמיין את ממשלת ישראל מזמינה ומשלמת על הגעתו של אדם כזה.
הסיבה השנייה שמנעה את הביקור היתה קשורה לאורח החיים הנזירי. בריאותו של ניאנטילוקה, המורה הזקן של ניאנפוניקה, היתה רופפת. המחויבות של התלמיד למורה לא אפשרה לו לעזוב אותו במצב כזה והוא מציין את זה במכתב לבן גוריון מיום 29 בינואר 1959. גם מאוחר יותר, התגלעו קשיים טכניים סביב הביקור. לנזיר בודהיסטי אין כסף משלו ונזיר במעמדו זקוק ללווי ואינו יכול לנסוע לבד. הוא היה זקוק לתמיכה ברמה יומיומית אבל בישראל לא היתה קהילה שיכולה היתה לתמוך בו והוא היה צריך מלווים שיבואו איתו מסרילנקה.
במילים אחרות, נזיר שנוסע זקוק לספונסר עם כיסים עמוקים. עניין כזה אינו גדול מדי בשביל מדינה, ואכן באחד המכתבים בן גוריון מביע נכונות לשלם על כרטיס היציאה מישראל, אבל בגלל החשש למראית עין הוא לא מציע לשלם על הנסיעה אל ישראל. מאוד יכול להיות שהעניין כולו נפל בין הכסאות הבירוקרטיים בתקופה שכוחו הפוליטי של בן גוריון דעך עד שהוא פרש מראשות הממשלה. לצד זה, קרוב המשפחה היחיד של ניאנפוניקה בישראל היה חבר קיבוץ, ולא היו לו המשאבים הכלכליים למימון נסיעה כזו (הקיבוץ כמובן לא רצה לממן זאת). בסופו של דבר ניאנפוניקה מצא בית מארח בשווייץ, אצל חבר ילדות בשם מקס קרוצברגר שיכול היה להזמין אותו. לישראל הוא לא הגיע.
כתבה על בן דודו של פניגר, וכתבה של יוסף לפיד על הנזיר מגליציה
שני קטעי עיתונות מהתקופה
הערות:
(1) Federman A., His Excellency and the Monk, in Contemporary Buddhism, Vol 10, No 2, Nov. 2009. ISSN 1463-9947 DOI: 10/1080/14639940903239769
[בחזרה למעלה] [PDF]
(2) מי שהחליף את ניינפוניקה בשנות ה-80 כעורך בהוצאת הספרים היה נזיר אמריקאי, גם הוא ממוצא יהודי. בהיקהו בודהי לא רק היה העורך של ההוצאה, אלא מתרגם יוצא דופן שהעביר לאנגלית את רוב הדרשות מתוך הקאנון הפאלי, במה שנחשב לפרוייקט תרגום עצום בהיקפו ובאיכותו. כשאני למדתי לתואר שני בשנת 2004-5, הספרים האלה החלו לצאת לאור והם היו האורים והתומים שלנו. (היום הקאנון כולו כבר זמין לקריאה באינטרנט)
אפשר להגיד ששלושת הדורות האלה, שפעלו לאורך המאה ה-20: ניאנטילוקה וניאנפוניקה הגרמניים, ובהיקו בודהי האמריקאי, לא רק ראו תמורות אדירות בהתפתחות של הבודהיזם באסיה ובמערב, אלא גם השפיעו לעומק על ההתפתחות הזו. ניאנטילוקה, שייצר את ראש הגשר בין אסיה למערב, ייסד מקום לימוד לנזירים מערביים, והתחיל לכתוב ולתרגם (בעיקר בגרמנית). ניאנפוניקה שבא בעקבותיו הרחיב את מפעל הכתיבה והתרגום לאנגלית, כתב על מדיטציה, וביסס את ההפצה של הרעיונות למערב. וביקהו בודהי שניפק תרגום אנגלי מדוייק ומוסכם לכל הטקסטים החשובים של דרשות הבודהה.
