הקורמורן השחור של הוקוסאי

הקורמורן השחור של הוקוסאי מתחזה לציור ריאליסטי, אבל שום דבר בציור היפני אינו ריאליסטי במובן הפשוט של המילה. אנחנו מבינים ריאליסטי כציור שמחקה את המציאות, תופס את הרגע כפי שהוא, אבל הציור מתעתע בנו וחושף משהו עמוק יותר על הראייה עצמה. על כך שהיא אינה ייצוג של המציאות אלא יצירתה.

היה אפשר לחשוב שציור ריאליסטי ישתלב היטב עם הרעיון הפסאודו-בודהיסטי של "ראיית המציאות כפי שהיא", והוקוסאי היה אכן בודהיסט אדוק. אך להאמין בזה תהיה טעות כפולה. אני נוטה לחשוב שההבנה שלנו של המשפט הבודהיסטי שמתורגם כ"לראות את המציאות כפי שהיא" מושפעת מדי מהמסורת הריאליסטית המערבית. נכון יותר לראות את האמירה כמבטאת שאיפה בודהיסטית לראות בבהירות גדולה יותר את הדברים כפי שהתהוו וכפי שמתהווים הלכה למעשה רגע אחרי רגע. לא המציאות כפי שהיא כשלעצמה – עולם שאין לנו גישה אליו כלל – אלא איזו הבנה של טבע הדברים המתהווים מתוך המפגש של המציאות איתנו. או ליתר דיוק, בין העין, המוח והקלט החושי. (הטעות השנייה היא שהבודהיסטיות של הוקוסאי אינה הבודהיזם המוקדם או המודרני שרובנו מכירים. הוא היה חסיד של זרם הנישירן היפני, שעיקר הפרקטיקה שלו סבבה סביב דקלום מנטרות, הערצת סוטרת הלוטוס ותרגול התמסרות אל הבודהה).

באופן מפתיע כשניגשתי לכתוב על הקורמורן, שהתפעלתי ממנו כל כך בתערוכה במוזאון הבריטי, לא הצלחתי למצוא אותו באינטרנט. "הגל הגדול" והר פוג'י הפכו לקלישאות יפניות, ועשרות דימויים שלהם מפוזרים ברשת. זה אולי לא מקרי, שכן הם מראש היו מיועדים כאומנות לעם והופקו כהדפסי עץ בעותקים רבים במהלך המאה ה-19 ביפן. אם היה לך כסף לשתי מנות של איטריות, יכולת לקנות הדפס של הוקוסאי. היום הוקוסאי יקר, ורק כניסה לתערוכה בלונדון תעלה יותר משתי מנות של איטריות – אם תצליחו להשיג כרטיסים (הם אזלו כשבועיים מראש, ורק במזל השתחלנו פנימה). אבל במחיר צנוע אפשר לקנות בחנות המוזאון הדפסים של הר פוג'י על מגבות מטבח ותיקי בד.

לשמחתי מישהו במוזאון חלק איתי את ההתלהבות מהקורמורן, והחליט לבחור גם בו להדפס קטן שמצאתי בסוף במדף התחתון מתחת להררי הפוג'י. במחיר של שתי כוסות תה אנגלי קניתי אותו.  לקראת סוף חייו הוקוסאי הפיק סדרה של ציורי מופת שהקורמורן הוא לטעמי אחד הטובים שבהם. משום מה חכמת ההמונים של האינטרנט לא משקפת את זה, אז אני כותב כרגע מהזכרון, ומאוחר יותר כשאחזור מהסיפריה אצלם את ההעתק שקניתי.

כשהתבוננתי בציור, שגובהו קצת יותר ממטר אחד, חוויתי שמחה מיוחדת עליה אני מנסה לכתוב כאן. זו היתה שמחה שקשורה למבנה הציור ולצורה שבה הוא מוביל את הראייה חושף משהו מתהליך הציור עצמו, שמרמז על כך שהציור אינו שונה בעצם מהראייה עצמה. חוויתי גם איזה סיפוק מסוג אחר שנוגע לאפשרות להתחקות אחרי קבלת החלטות אסטטיות של אומן יפני לפני כמעט מאתיים שנה. חשבו על זה כהוקוסאי ופדרמן משוחחים על פני הדורות.

הציור אינו ריאליסטי, כיוון שום דבר בציור הזה אינו משקף את המקריות והטפלות של העולם "האמיתי". או שאולי אפשר לראות את זה ההיפך, כלומר אפשר לראות את העולם האמיתי דרך המשקפיים האסטטיות שמרכיב לנו הוקוסאי. אז נראה איך קורמורן שחור מתמקם במרכז תשומת הלב, העין שלו מתבוננת בעין שלנו. גם אנחנו במרכז תשומת הלב שלו. הוא כתם שחור במרכז, אך זה אינו המרכז הגיאוגרפי של התמונה הלא-סימטרית. תנועת המכחול שצייר את הנוצות מובילה את העין למרכז, אי שם באזור החזה. המשקל הויזואלי של הציפור השחורה מאוזן על ידי עלים כהים בתחתית הציור, שמונחים בדיוק בכוון ההפוך. גבעול דק שמתעקם לצד ימין מהדהד את התעקלות המקור של הציפור. הפרח הצהוב שעליו הוא משקף את רגליה. העמוד הקצר בגדר ממשיך את קו הזנב שלה. קוים ואיזונים, כיוונים ומשקלים. אולי העולם מלא בצירופים ובאיזונים מהסוג הזה, וכל שנותר לנו הוא למחוק, כלומר להתעלם, מכל הרעש מסביב. זה לדעתי השיעור שמגולם בציור.

הכל במקום, מספיק כדי להבהיר שלא מדובר במציאות כמו שהיא, אלא בשורה של החלטות ייצוג, אך אף אחת מהן אינה בוטה מספיק בשביל לבטל לגמרי את אשליית המציאות שנוצרת. אולי להיפך. מה שאפשר לייצג ולחבר הוא תמונת העולם שלנו. זה לא הוולגריות של האומנות המודרנית שצועקת לך בפנים שהיא אינה מייצגת את המציאות. הציור יוצר איזון בין תחושת המציאות לבין תחושת הייצוג. והאיזון הזה יוצר עונג שבמבט שני חושף את מנגנוני הראייה עצמם.

הפרטים הקטנים מספקים את אותו איזון מעניין. משיכות המכחול תופסות את כיוון הנוצות, והעין רואה מכחול ונוצות בו זמנית, או עוברת בין האפשרויות במהירות גבוהה. כמעט בבת אחת אתה רואה את האובייקט ואת הראייה עצמה. העין המביטה של הקורמורן היא מרכז הכבידה של הסיפור, אך 10 סנטימר שמאלה, משיכות המכחול של הנוצות יוצרות נקודת כבידה אחרת, נסתרת ומופשטת יותר. המוח נע בין שתיהן ויוצר את ההבחנה בין הסיפור למוזיקה של הציור. הוקוסאי מזמין אותנו להתבונן בתהליך של בניית שיר ויזואלי. השיר יפה, והתהליך יפה.

אפשר לחשוב על הציור הזה כהמשך לציור ידוע אחר של הוקוסאי בו הקורמורן ממש זורח בנקודה מסויימת בחיבור בין הרגליים לחזה. אך הציור הנוכחי רק מרמז על קיום נקודה כזו אליה מתנקזות משיכות המכחול.

הציור מצויר בדיו ודיו צבעוני על משי. הטכניקה מופלאה ממש, כי כמו במקרה של מעתיקי התורה, אין בה מקום לטעויות. ברגע שהמכחול מונח על הבד, הצבע נספג. זה לא ציורי השמן הכבדים של הרנסנס שאפשר לערוך בהם תיקונים על גבי תיקונים עד לתוצאה הרצויה. המשמעות של זה היא שההחלטות על הנחת הצבע מתקבלות עוד לפני שמגיע הפידבק מחוש הראייה. הוקוסאי (כמו אומנים יפניים אחרים) רואה את משיכות המכחול במוחו לפני ביצוען והנחת הצבע היא רק סיום התהליך וקיבועו במציאות הציורית. הציור הוא אם כן ביטוי לתהליך ראייה פנימי, תהליך של בנייה ולא תהליך של ייצוג. אין מציאות סטטית שעומדת מול האומן ומחפשת קיבוע לנצח על דף נייר. קשה להאמין שהקורמורן פשוט היה שם וחיכה לצייר שסיים את עבודתו. חלק ניכר מתהליך הציור הוא למעשה רישום בצבע, הבנייה של מציאות מתוך הראייה הפנימית של הצופה.

התבוננות קפדנית בציור כזה העבירה אותי מהתבוננות באובייקט, להקשבה מסוג אחר שדומה להקשבה למוסיקה. הציור בנוי כמו יצירה מוסיקלית, שרק במקרה מורכבת מאלמנטים ברי זיהוי כמו ציפור גדר וצמחייה. לשיר יש מנגינה משלו, שאינה תלוייה בתוכן. הצלילים השונים מצטרפים לכדי מהלך הרמוני זורם אחד, ותוך כדי כך מזכיר לנו שמה שאנחנו רואים אינו מה שיש שם בחוץ, אלא מה שהמוח שלנו בונה מתוך החלקים השונים שמתגלים לנו.

כתבתי שזו יצירה מוסיקלית ש"רק במקרה" מורכבת מאלמנטים ברי זיהוי, אך זה כמובן לא מדוייק, כי הדבר האחרון שעולה מהתמונה זה מקריות. אי אפשר היה ליצור את אותו האפקט על ידי כתמי צבע מופשטים. עינו החודרת של הקורמורן חורגת מעל ומעבר למישור המוסיקה, וסוחבת את המוח שלנו לפרש את כתמי הצבע כייצוג. אך זה לא על חשבון הרובד המוסיקלי. הם מתקיימים זה לצד זה על אותו הבד. זה כוחו של הציור הזה.

הוקוסאי הקוסם חושף בפנינו את החלקים כפי שהוא רואה אותם, או כפי שהוא בחר לראות אותם. אחרי כל כך הרבה שנים של ציור יומיומי, קשה לדעת אם החלטות כאלה מתקבלות אצלו תוך כדי מודעות וחשיבה, או באופן אינטואיטיבי ומיידי. אני נוטה לחשוב שהאפשרות השנייה סבירה יותר.

מוסר ההשכל, אם צריך מוסר השכל להתבוננות כזו, הוא שהבנייה הזו בתהליך הראייה מתרחשת בנו בכל מקרה, בכל רגע ורגע. אין לנו את המיומנות שמאפשרת להניע את היד ולצייר ככה. באופן אירוני גם הוקוסאי חשב שאין לו מיומנות מספיקה אפילו כשהגיע לגיל 60, והיה כבר אומן מפורסם. את הציור הזה הוא עשה בגיל 87, שנתיים לפני מותו. יש לי עוד 45 שנים להתאמן עד שאגיע למיומנות הזו. אני מוכן להכריז על הכשלון כבר מראש. אך גם אם לא נצייר ככה בעצמנו, יש לנו את האפשרות להבחין במוסיקה שמתנגנת דרכו בחוש הראייה. ואת המנגינה הזו אפשר אולי לקחת לכל מקום. מחוץ לכל חלון יכולה להיות גדר וכמה עשבים, ועל כל גדר יכולה לעמוד ציפור. כל מה שאנחנו צריכים לזכור זה למחוק את כל מה שמיותר מסביב.