הנסיך אבהיה – דרשה בודהיסטית על דיבור נכון והולם

abhayarājakumārasutta
(MN 58)   https://suttacentral.net/mn58/en/sujato

לקריאה בפורמט PDF >>

מבוא

זו דרשה העוסקת בדיבור נכון, שמהווה בבודהיזם חלק מהדרך בעלת שמונת החלקים.

בעצת ניגנטה נטפוטה, מי שמזוהה כמנהיג המייסד של דת הג'אינה, הנסיך אבהיה נשלח כדי להפיל את הבודהה בפח באמצעות ויכוח רטורי. ויכוחים רטוריים היו נהוגים באותה תקופה בהודו, והיו חלק מתהליך הלימוד וההתנצחות בין מורים רוחניים שונים. הדרשות הבודהיסטיות מציגות דיונים רבים כאלה שעוזרים לחדד ולדייק את הגישה המיוחדת של הבודהה לשאלות שונות הקשורות לתרגול הרוחני והחיים בכלל. במקרה הזה השאלה נסובה סביב דיבור פוגעני. האם הבודהה מסוגל לפגוע מילולית במישהו? האם זה סימן לכשלון הדרך הרוחנית?

ההופעה של ניגנטה נטפוטה בהקשר הזה קשורה כניראה למחויבות הג'אינית הקיצונית להמנע מפגיעה, למרות שהנושא הזה אינו מטופל ישירות בדרשה הזו דווקא.

השאלה עצמה קשורה לארוע חשוב שהתרחש קודם כן ומתואר באריכות בוינייה (vin II 180), במסגרתו הבודהה פגע בבן דודו דוודטה אחרי שהאחרון ניסה לרשת את מקומו כמנהיג הקהילה, ומאוחר יותר לרצוח אותו. הבודהה אמר אז לדוודטה דברים קשים, עלב בו, והטקסט מדווח שדוודטה עזב בעודו מרגיש עצבני ומתוסכל (kupito anattamano).

המילים "עצבני ומתוסכל" מופיעות גם בדרשה שלפנינו, ככה שמדובר לכל הפחות בתיעוד שיחה שהתרחשה אחרי אותו מפגש קשה עם דוודטה. מן הצד השני, דברי הבודהה עצמו לא מצוטטים כאן באותו האופן בו הם מצוטטים בוינייה. שם, האמירה שהוא "הולך למקום של אבדון, גהינום, וישאר שם למשך תקופה ארוכה" נאמרה כסיכום אחרי שלל הנסיונות של דוודטה לפצל את הסנגהה ולרצוח את הבודהה, ולא נאמרו ישירות בפניו של דוודטה. בכל מקרה, אמירה כזו היא ודאי אמירה קשה, פוגעת, ולא נעימה לשומע.

כאמור, ניגנטה מכוון את הנסיך אבהיה לשאול את הבודהה בערמה האם הוא היה עלול להגיד משהו שיהיה לא נעים לשומע. מבחינת תפיסת העולם הג'אינית מה שמבדיל בין המתרגל לאדם הרגיל זה ההימנעות הקיצונית מפגיעה, גם בדיבור. אדם רגיל עלול לפגוע באחר, אבל המתרגל הרוחני אמור להימנע מלפגוע – על אחת וכמה וכמה מי שהוא בודהה משוחרר לגמרי. זה טיעון שאמור לחשוף את הבודהה כמי שאינו עומד בסטנדרטים של תרגול רוחני.

הבודהה כמובן אינו נופל בפח, ומסביר שהעניין מורכב יותר. הוא מסביר שהדבר החשוב הוא להגיד את מה שאמיתי, נכון, מועיל – ובזמן הנכון. השאלה אם זה נעים או לא נעים לשומע היא משנית. בלי להגיד זאת, הבודהה מתנער כאן מהרעיון שההרגשה הטובה או הרעה של הנמען היא אבן הבוחן שקובעת אם הפעולה מיטיבה. במילים אחרות, הוא רומז שמבחן הקרמה אינו נקבע על ידי הנעימות שנחוות אצל האדם השומע. וזה גם ההבדל הגדול בין תפיסת העולם של ניגנטה, הפרוטו-ג'אינית, וזו והבודהיסטית. בעוד שבשביל הראשון הפעולה עצמה קובעת, בשביל הבודהיסטים זו הכוונה. הבודהה מדגיש כאן שמה שהוא אומר נובע מתוך אכפתיות עמוקה לשומעים, כמו אב שדואג לתינוק שלו, אפילו אם ברגע הראשון זה עלול לכאוב.

הדרשה

פעם אחת שהה המבוֹרך בראג'גהה בחורשת הבמבוק במתחם האכלת הסנאים.

הנסיף אבהייה הלך אל ניגנטה נאטפוטה, השתחווה לפניו, וישב לצד אחד. בעודו יושב אמר לו ניגנטה נאטפוטה:

בוא נסיך, הפרך את תורתו של הפרוש גוטמה, זה יעניק לך מוניטין טוב [אנשים יגידו] 'הנסיך אבהיה הפריך את תורתו של גוטמה, הוא כה חזק ועצמתי!'

אבל אדוני, איך אפריך את תורתו של הפרוש גוטמה?

לך, הנסיך אבהיה, לפרוש גוטמה ואמור לו: אדוני, האם הטטהאגטה עשוי להגיד דבר מה שיהיה לא נעים לאחרים? ואם, כשהוא נשאל זאת הוא יענה 'הטטהאגטה עשוי להגיד דבר מה שיהיה לא נעים לאחרים, נסיך' אמור לו זאת: אם ככה, אדוני, מה בדיוק ההבדל בינך לבין אדם רגיל? שאפילו אדם רגיל עשוי להגיד דבר מה שיהיה לא נעים לאחרים.

אבל אם כשהוא נשאל זאת הוא יענה 'נסיך, לא יכול להיות שהטטהאגטה עשוי להגיד דבר מה לא נעים לאחרים' אמור לו זאת:

אם ככה, אדוני, למה אמרת לדוודטה שהוא הולך למקום של אבדון, גהינום, וישאר שם למשך תקופה ארוכה ביותר?  דוודטה היה אז עצבני מאוד ומתוסכל מדבריך.

משתעלה את השאלה הכפולה והמחודדת הזו לפניו, הפרוש גוטמה לא יוכל לירוק או לבלוע אותה. בדיוק כמו שאדם שנתקע בגרונו קרס ברזל מחודד[1] לא יכול לירוק או לבלוע אותו.

בסדר גמור, אדוני, השיב אבהייה. הוא קם, השתחווה, והקיף את ניגנטה נטאפוטה בעודו שומר אותו לימינו. אז הוא הלך למבורך, השתחווה, וישב לצד אחד. הוא התבונן אל השמש וחשב שזה מאוחר מדי מכדי להפריך את דברי הבודהה באותו היום. אפריך את דבריו מחר, הוא חשב. אז הוא אמר למבורך: האם יסכים אדוני לקבל מחר ארוחה ממני, יחד עם שלושה נזירים אחרים? המבורך הסכים בשתיקה.

קם אבהיה ממושבו. השתחווה, הקיף את המבורך כשהוא לימינו, ועזב.

אחרי שתם הלילה, המבורך קם, התלבש, לקח את הגלימה וקערת המזון, הלך לאבהיה והתיישב במושב פנוי. אבהיה הגיש למבורך מאכלים טעימים במו ידיו ומשהמבורך אכל וסיים, ורחץ את ידיו ואת הקערה, אבהיה התיישב גם הוא לצד אחד, ואמר:

אדוני, האם הטטהאגטה עשוי להגיד דבר מה שיהיה לא נעים לאחרים?

אין תשובה חד משמעית לכך, נסיך.[2]

אם ככה, אדוני, תלמידי ניגנטה מחוסלים.

אך למה אתה אומר את זה, נסיך?

… ואז הנסיך סיפר את כל מה שקרה עד כה…

באותו הזמן ישב בחיקו של הנסיך תינוק קטן. המבורך פנה אליו ושאל: מה אתה חושב, נסיך, אם – בגלל חוסר תשומת לב שלך או של המטפלת – התינוק שלך היה שם מקל או אבן בפיו, מה היית עושה לו?

הייתי מנסה להוציא אותו, אדוני. אם זה לא היה מצליח, הייתי מחזיק את ראשו בידי השמאלית ומוציא אותו בכוח בכיפוף אצבע בידי הימנית, אפילו אם יירד לו דם. ולמה זה? בגלל שאכפת לי מהילד. (anukampa).

1. באותו האופן, נסיך, הטטהאגטה לא אומר דברים שהוא יודע שאינם אמיתיים, אינם נכונים, אינם מועילים, ושאינם נעימים לאחרים.
2. הטטהאגטה לא אומר דברים שהוא יודע שהם אמיתיים, נכונים, [אך] אינם מועילים ושאינם נעימים לאחרים.
3. הטטהאגטה אומר דברים שהוא יודע שהם אמיתיים, נכונים, ומועילים, אך שאינם נעימים לאחרים כשהוא חש שזה הזמן הנכון לתת הסבר כזה.
4. הטטהאגטה לא אומר דברים שהוא יודע שהם לא אמיתיים, לא נכונים, ולא מועילם, אך כן נעימים לאחרים.
5. הטטהאגטה לא אומר דברים שהוא יודע שהם  אמיתיים, נכונים, ולא מועילים – אפילו שהם נעימים לאחרים.
6. הטטהאגטה אומר דברים שהוא יודע שהם אמיתיים, נכונים, מועילים, ונעימים לאחרים כשהוא חש שזה הזמן הנכון להסבר כזה.

ולמה זה? כי לטטהאגטה אכפת מהיצורים החיים.

אדוני, [פנה הנסיך לבודהה], בני מעמדות שונים, בעלי בתים ופרושים מכינים שאלות ואז באים אליך ושואלים אותן. האם אתה חושב קודם ומהרהר "אם ישאלו אותי ככה, אענה ככה" או שהתשובה עולה בך בו במקום?

במקרה זה, נסיך, אשאל אותך שאלה בחזרה. ענה כפי שתראה לנכון. האם אתה מכיר היטב את חלקי המרכבה?

אכן, אדוני, אני מכיר היטב את חלקי המרכבה.

אם ככה, כשאנשים באים ושואלים אותך "מה השם של החלק הזה של המרכבה?" האם אתה חושב קודם ומהרהר "אם ישאלו אותי ככה, אענה ככה" או שהתשובה עולה בך בו במקום?

אדוני, אני ידוע בתור רכב שמומחה לחלקי המרכבה! התשובה עולה בי בו במקום.

באותו האופן, נסיך, כשבני מעמדות שונים, בעלי בתים ופרושים מכינים שאלות ואז באים אלי ושואלים אותן, התשובה עולה בי בו במקום.

ולמה זה?

בגלל שהטטהאגטה כבר הבין לעומק את עקרונות הדהמה התשובה עולה בו בו-במקום.

משכך נאמר, הנסיך אבהיה אמר למבורך: נהדר! נהדר! כמו שמישהו מיישר את מה שהפוך, חושף את מה שחבוי, מראה את הדרך למי שאבד, או מביא פנס למקום חשוך כדי שמי שעיניים בראשו יוכל לראות, בדיוק ככה, באופנים רבים, הדהמה התבהרה על-ידי גוטמה המבורך. אני הולך אל מחסה הבודהה, הדהמה והסנגהה. יזכור אותי המבורך כתלמיד שאינו נזיר שלוקח מחסה מהיום ועד סוף החיים.

[1] ayosiṅghāṭakaṃ  טהניסרו חושב שזה סוג של אגוז, אבל לא מנמק. Aya זה ברזל. Siṅgha דו-קרני.

[2] התשובה הזו היא אמירה רטורית נפוצה בויכוחים רטוריים כאלה. היא מצביעה על כך שעצם ניסוח השאלה כך אינו הולם בעיני הבודהה, כי אי אפשר לענות עליה ב"כן" או "לא" מובהקים. לאור זה, אנחנו צריכים להבין את השאלה קצת אחרת ממה שהעברית מאפשרת לנו. השאלה אינה בדיוק "האם הבודהה עשוי להגיד משהו שמישהו אחר ירגיש לא נעים לגביו " כי התשובה לכך, בהתאם להמשך הדרשה, היא "כן". השאלה שאינה מתקבלת, שאי אפשר לענות עליה ב"כן" או "לא"  היא השאלה "האם הבודהה יכול לפגוע במישהו בדבריו". על ככה אי אפשר לענות באופן פשוט, כי מצד אחד הבודהה אינו פוגע ופועל רק מתוך חמלה ואכפתיות. ומצד שני, יש אנשים שעלולים להרגיש לא נעים בשמעם את מה שיש לו להגיד.