ישנה דרשה ידועה של הבודהה שעוסקת בשמונה דברים שמנהלים את החיים הארציים (AN8.6). אולי שמעתם על השמונה: רווח והפסד, תהילה ובוז, גינוי ושבח, עונג וכאב. אולי גם שמעתם על הגישה הכללית אליהם שמזהירה מליפול אל היאחזות ותלות בכל אחד מהם. זו גישה בריאה לחיים.
בדרשה במעון הנזירות, הבודהה מסביר לאננדה איך לתרגל במקרה שמתעורר קושי בתרגול. הדרשה הזו היא חלק מאוסף הדרשות הקצרות המחוברות לפי נושאים (saṃyutta nikāya) בפרק המכונה ביסוס תשומת הלב, או סטיפטהאנה. רוב המתרגלים הותיקים מכירים את הדרשה על ביסוס תשומת הלב בגרסה שמופיעה באוסף הדרשות הבינוניות (majjhima nikāya). זה הטקסט הקלאסי בו מתוארים בפירוט רב…
אפיקורוס היה בלי ספק אחד המורים הגדולים ביוון העתיקה. הוא חי בין השנים 270-341 לפני הספירה, קצת אחרי ימי הבודהה, וגם הדרכתו כוונה לטפח אצל תלמידיו את הכרת המציאות שתאפשר לאדם למצוא את הדרך הנכונה להגיע אל האושר. כמו אצל הבודהיסטים, עיקר העיסוק הוא באדם ובדרכו אל שחרור מסבל, כשתמונת העולם הפיסיקלי עצמו מישנית למשימה הזו. ההיררכיה בין ההנאות השונות שתורמות לאושר ולסבל היא חלק מרכזי בהגות שלו, ובניגוד אולי למסורות דתיות שכירסמו בחשיבות של הנאה, הוא מציג גישה מדוייקת ורעננה. אין לי ספק שבלב הדברים אין סתירה בין הגישה הזו לחיים, לבין הגישה של הבודהה.