פתרון לבעיית 12 השלבים של התהוות מותנית
במאה החמישית לפני הספירה פעל בהודו פילוסוף שהציג רעיון מהפכני של סיבתיות אתית השולטת על התהוות האדם. בעולם בו מרכז הכח הדתי עסק במיתוס של בריאה וקיום, וחיפש, קצת כמו אפלטון, אחר מהות קבועה לאדם ולעולם – אם תרצו "נשמה" שהיא גם ארצית וגם אלוהית – הבודהה הציע פרספקטיבה אחרת לגמרי.
לסיבתיות האתית הוא קרא קרמה, מושג שהוא השאיל מעולם המושגים הדתי שהכיר, והעיקרון הספציפי שמתאר את היווצרות האדם בתוך העולם קרוי בשם הטכני "התהוות מותנית". בשנת 2004 פתחתי את הבלוג "גלות רוחנית" במאמר על הנושא (שמופיע עכשיו כאן) ולמרות שהוא היה נאה לשעתו, יש עכשיו מה להוסיף, במיוחד לאור פרסומים חדשים ומעניינים.
התהוות מותנית: הבעייה
מי שמתחיל ללמוד על בודהיזם מגיע באיזה שלב ללמוד על 12 השלבים של התהוות מותנית, והמפגש אינו פשוט – הנוסחה הזו גם קשה לזכירה וגם לא בדיוק אינטואיטיבית. העיקרון דווקא פשוט להבנה: העולם והאדם הם תהליכים שמתהווים מתוך תנאים מסויימים. האדם אינו מהות נצחית ובלתי משתנה, ואינו בעליו של זהות קבועה, אלא הוא תהליך מתמשך המיוצר על ידי תנאים.
הבעייה בהתהוות מותנית היא לא העיקרון אלא הרשימה הספציפית של 12 השלבים המגדירים כביכול את התהליך. רשימות היו חביבות על הבודהה, או לפחות על בודהיסטים, מסיבות שונות שקשורות לצורת ההוראה והלימוד בהודו העתיקה. אבל הרשימה הזו היא טיפה יוצאת דופן באופן שהיא משלבת שני מאפיינים – היא מאוד מאוד נפוצה ויחסית לכך היא ארוכה. הרשימות הנפוצות האחרות הן ארבעת האמיתות, הדרך בעלת שמונת החלקים, שלושת מאפייני הקיום, ושבעת גורמי ההתעוררות. קל לראות מדוע הן התעצבו באופן כזה כשזוכרים שבזמן שלימד הבודהה לא היו ספרים ומחברות. את מה שהוא לימד היה צריך לזכור ולהעביר הלאה, והדרך היעילה ביותר היתה לזכור רשימות קצרות יחסית. מה זה קצרות? אפשר אולי להשתמש כאן בעיקרון שגילה הפסיכולוג ג'ורג' מילר על היכולת האנושי לזכור 7 פריטים (2±) ושפורסם במאמר מפורסם בשנת 1956 (זהירות PDF אפשר גם וויקיפדיה).
כמובן שיש רשימות בנות יותר מ-7 פריטים בבודהיזם, למשל 37 המאפיינים של אדם מואר, אבל בניגוד ל"התהוות מותנית" הן לא נדבך כל כך מרכזי בהגות או בשיטה שלימד הבודהה את תלמידיו. בניגוד להן, הרעיון שהאדם מתהווה מתוך סיבות ספציפיות הוא כל כך מרכזי לפילוסופיה של הבודהה שקשה לייחס אותו לאיזו התפתחות צדדית או מאוחרת. סביר שהבודהה לימד את זה, אבל פחות סביר שהוא השתמש ברשימה כל כך ארוכה כדי להסביר את עצמו (עוד על זה למטה). איך אם כן נוצרה רשימה כזו?
הרקע: לידה מחדש ופילוסופיה של שחרור
על פי הבודהה מצבו של האדם מתהווה מתוך סיבתיות ספציפית, שבבסיסה עומד מקור עיקרי: השתוקקות. זה מה שהוא לימד בדרשה הראשונה כשהוא הסביר שיש סבל ושמקור הסבל הוא "צמא" כלומר השתוקקות למה שאין והשתוקקות להיעלמות של מה שיש. השתוקקות היא כמובן חלק מ 12 השלבים של הנוסחה הארוכה, אבל באופן מפתיע אינה הגורם הראשון:
אי-ידיעה היא תנאי ממנו עולים דחפים רצוניים, דחפים הם תנאי ממנו עולה תודעה, מתודעה עולה אינדיווידואליות (שם-צורה), מאינדיווידואליות עולים החושים, מהחושים עולה מגע חושי, מהמגע החושי עולה תחושה, מהתחושה עולה תשוקה, מהתשוקה עולה האחזות, מהאחזות עולה היווצרות, מהיווצרות עולה לידה, מלידה עולים הזדקנות, מוות, אבל, נכות, כאב, עצב, יאוש.
נחוצה עוד השהייה קטנה כדי להזכיר באיזה עולם מושגים דתי פעל הבודהה, לפני שאני מסביר ביתר פירוט את הבעייה בנוסחה הזו. בפוסט אחר הסברתי שבהודו הרעיון של לידה מחדש היה מקובל מקצה לקצה. הבודהה עצמו מעולם לא כפר בו, למרות שהוא כן החשיב שאלות מטאפיזיות מסויימות על לידה מחדש כשאלות לא רלוונטיות או כאלה שאי אפשר לענות עליהן. מה שבטוח הוא שהבודהה, בדומה למורים הודים אחרים, לימד שיטה שהוא תאר כשיחרור והפסקה של תהליך הלידה מחדש בתוך עולם הסבל. חשוב לזכור שבעולם הזה, על פי התפיסה ההודית (שאני מחזיק כנכונה), אין סיפוק מושלם ובר קיימא. יש סיפוק רגעי, אבל אין סיפוק מושלם. החיים הם סבל לא בגלל שאי אפשר לעשות כיף, אלא בגלל שכל כיף בסוף נגמר. כולל החיים עצמם – וכל זה רק בשביל להתחיל את כל הבלגן מההתחלה.
במסגרת הרוחנית-דתית שקדמה לבודהה השחרור נתפס כמצב אליו מגיעים דרך ההבנה שבעצם, באופן מהותי, כל העולם הנגלה הוא סוג של עטיפה למשהו אחר – לעצמי האמיתי – שהוא בעצם זהה לאלוהות היוצרת החודרת כל. הזהות הזו היא אושר עילאי ולכן היא נעדרת סבל (כיף שלא נגמר!). מי שמבין זאת מסוגל לחוות את האושר הזה, ועם מותו הוא נטמע באלוהות ואינו נולד עוד. שימו לב שזה שחרור על בסיס אפיסטמי מובהק – ידיעה מביאה שחרור, ולכן אי ידיעה היא סיבת החיים בסבל. אבל הבודהה כפר ברעיון שיש עצמי כזה, ולימד שיש משהו אחר שהוא אינו נוצר ואינו סבל, אותו הוא כינה "נירוונה", שהיא כיבוי של אש התשוקות. הוא הציע דרך אלטרניטיבית אל הכיבוי הזה שמי שהולך בה גם מוצא אושר וגם אינו נולד יותר בעולם הסבל. גם אצל הבודהה כמובן שיש חשיבות לידיעה, כי נירוונה היא משהו שצריך לדעת מכלי ראשון, אבל בראש ובראשונה מדובר על הכחדה של השתוקקות ומצבים מנטליים שליליים אחרים שכובלים את האדם: מבחינה פסיכולוגית, ומבחינה קוסמולוגית (לא היה הבדל של ממש ביניהם).
השיטה שהוא הציע היתה סוג של פסיכולוגיה אתית. כיוון שבבסיס הסבל עומדות השתוקקות אפשר לתקן את המצב על ידי שינוי מערך הכוונות, התמקדות בפעולה שאין בבסיסה השתוקקות אלא נדיבות, וכל מני תרגילים אחרים שיכחידו את התשוקה. הידיעה נכנסת כאן רק בדיעבד, כי הבנה אינטואיטיבית ועמוקה שהאדם כולו אינו אלא תהליך מתמשך של התהוות בלי מרכז, אכן תוביל למחיקת ההישתוקקות לאותו אטמן, לעצמי קבוע שהוא גם עונג בלתי נדלה. יש לכן פן אפיסטמולוגי לפילוסופית השחרור הבודהיסטית שעוסק בשינוי צורת ההכרה של העולם, ויש פן אמוטיבי-אתי שעוסק בשינוי המערך הפסיכולוגי של התשוקות.
אבל איך זה בדיוק קשור לנוסחה של 12 השלבים? הנוסחה נראית מבולבלת ולא ברורה בכלל, ויש לבילבול הזה אפילו עדויות מתוך הקאנון הפאלי עצמו (הבודהה מודה שזה מסובך באחת הסוטות). מצד אחד השתוקקות מופיעה במרכז השרשרת, מצד שני בורות או אי-ידיעה (אוויג'ה) מופיעה בראשיתו כאילו היא שורש כל הרע. חלק מהשלבים הם תהליכים אוטומטיים שאין מה לעשות לגביהם, וחלק הם דברים שאפשר לשנות. ואם הולכים אחורה ומנסים לבדוק מה צריך להסיר מגלים שצריך להעלים את התודעה (למשל) כדי להיפטר מהשתוקקות. מה בדיוק קורה כאן?
הבעיות בנוסחה ופתרון אפשרי
בקיצור, הנוסחה היא כדלהלן:
אי-ידיעה > דחפים רצוניים > תודעה > אינדיווידואליות > חושים > מגע > תחושה > תשוקה> האחזות > היווצרות > לידה > הזדקנות ומוות.
וכל זה כמובן אמור לעבור גם ברוורס:
אם אין בורות > אין דחפים רצוניים > אין תודעה > אין אינדיווידואליות > אין חושים > אין מגע > אין תחושה > אין תשוקה > אין האחזות > אין היווצרות > אין לידה > אין הזדקנות ומוות.
אחד הדברים שהטרידו אותי כשהתחלתי ללמוד היה שזו אולי נוסחה יפה, אבל היא לא מסבירה איך נוצר הסבל ואיך אפשר למנוע אותו. הקדשתי לזה בזמנו את אחת העבודות בתואר השני שלי אבל קשה לי להגיד שמצאתי תשובה שסיפקה אותי באופן מלא. במיוחד קשה להבין למה נבחרו הדברים הספציפיים האלה כדי לתאר את האדם, ובמיוחד קשה להבין את כשהולכים ברוורס. הרעיון שבלי חושים אין תחושות ולכן אין תשוקות הוא ברור מאליו (למרות שלא ברור מה המשמעות הסוטריולוגית שלו). גם החלק שבא אחרי זה קל להבנה אם מקבלים את רעיון הלידה מחדש (בלי תשוקה לא נאחזים בכלום, ולכן אין היתהוות אל תוך חיים חדשים, אין לידה מחדש, ואין יותר מוות). אבל אם הולכים עוד קצת אחורה מסתבר שבלי בורות אין תודעה, וזה כבר קצת יותר קשה להצדיק במסגרת תפיסת העולם הבודהיסטית. אחרי הכל, בלי תודעה, אין שום משמעות לכל שאר הדברים שלימד הבודהה.
בפרק 9 של ספרו מה שהבודהה חשב חוקר הבודהיזם ריצ'רד גומבריץ' מציע פתרון, שהוא בעצם סינטזה של כמה ממצאים של חוקרים אחרים. כבר בשנות החמישים שיער אריך פראוואלנר (Frauwallner) שהנוסחה בת 12 השלבים היא כניראה תוצר של התפתחות רעיונית בתוך הבודהיזם המוקדם, התפתחות שקשרה שתי סדרות של סיבתיות. לאחרונה יואנה יורביץ' מצאה קשר בין ארבעת הפריטים הראשונים למיתוס הבריאה הוודי, מה שהופך את כל העסק להרבה פחות טכני והרבה יותר מעניין.
אם יורביץ' צודקת, אז תחילת הרשימה היא לא פחות מאשר סאטירה על סיפור בריאת העולם והאדם. אנסה לתאר בקיצור נמרץ את המיתוס ההודי העתיק הזה:
תחילה לא היה דבר שאפשר להבין או לדעת. לא היה קיום ולא אי קיום. מכאן, לא ברור איך, נוצר דחף ראשוני של האלוהות לדעת את עצמה. כיוון שנהיה רצון, נולדה תודעה. תחילה זו היתה תודעה לא מפוצלת, שיודעת רק את עצמה, אבל מתוך זה התחיל להווצר פער בין היודע לנודע, כלומר התחיל הפיצול בין אובייקט לסובייקט. הסובייקט נעשה נבדל לגמרי רק כאשר התעצבה צורתו והוא קיבל שם, כלומר התעצב בתור אינדיווידואל. גומבריץ' מעלה ספקולציה שהמילה בורות היתה אולי אפילו גם משחק מילים על "אי קיום" בגלל דמיון בשורשים סנסקריט (vid), אבל זו רק השערה. את השלב השני והשלישי אין צורך להסביר. רצון לדעת מקביל לדחפים בנוסחה הבודהיסטית, והתודעה שיודעת את עצמה מקבילה לתודעה בנוסחה הבודהיסטית. השלב הרביעי הוא "נאמה-רופה" שמתרגמים לפעמים "גוף ונפש" אבל מדוייק יותר לתרגם בתור אינדיווידואלית כאן ובמיוחד לזכור הקשר עתיק יותר של לידה בה היילוד מקבל צורה עצמאית ומקבל שם מאביו ורק אז הופך ממש לאדם. הנה לנו תאור של תהליך באמצעותו "נברא" האדם רק שבמקום בריאה מתוך כוח אלוהי בראשיתי מדובר על לידה מתוך בורות…
מה יכולה להיות הסיבה שהבודהה בחר בסאטירה כזו? יכול להיות שרצה להבהיר שעל פי מה שהוא מלמד האדם לא נברא על ידי איזו ראשית עלומה, אלא נברא באופן קרוב יותר על ידי תהליך אינדיווידואציה שמקורו בתשוקות ודחפים. התשוקות והדחפים מובילים את התודעה, וזה מה שעושה את האדם מי שהוא. היפטר מהתשוקות וביטלת היווצרותו של אדם בתור אינדיווידואל נפרד בעולם שאין בו סיפוק. יכול להיות שהכוונה היתה לתאר כיצד נוצר האדם עם הלידה (שם וצורה) אחרי שהתודעה "נדחפה" אל העובר בזמן ההתעברות, בעקבות התשוקות של האדם בחייו הקודמים. שניהם מתאימים לתאורים אחרים שמצויים בבודהיזם המוקדם. בכל מקרה, הכוונה היתה לתאר כיצד נוצר האדם ותוך כדי כך ליצוק משמעות חדשה למיתוס בריאה עתיק שוודאי היה מוכר למאזינים.
אפשר לשער שהרשימה הזו עמדה בפני עצמה בהתחלה, ובמקביל הבודהה לימד רשימות אחרות, למשל זו שמתארת כיצד נוצר הסבל מתוך השתוקקות: היא מקור הסבל, כי האובייקטים אליהם אנחנו עורגים באים והולכים ואין אפשרות להיות תמיד עם מה שנעים או להמנע ממה שלא נעים. הדרשות של הבודהה מלאות בתאורים כאלה של תהליכים סיבתיים, כי רעיון הסיבתיות התהליכית עצמו היה אבן הפינה של הפילוסופייה הבודהיסטית. במה תלוייה ההשתוקקות? בתחושות הנעימות והלא נעימות שאנחנו חווים, שתלויות כמובן בחישה, שתלויים כמובן באיברי החושים ובאובייקטים השונים. הנה לכם חלק מהרשימה של התנאים בנוסחה בת 12 השלבים. אפשר שוב לשער שבהקשר אחר הבודהה נישאל איך נוצרת לידה מחדש (ואיך אפשר להימלט ממנה), והסביר שתשוקות ודחפים גורמים לכך – אבל בלי להשתמש בטרמינולוגיה הסאטירית שמבקרת את מיתוס הבריאה הוודי. מקור המוות הוא הלידה, מקור הלידה הוא התהוות (או התעברות, אם תרצו), מקור ההתהוות היא ההיאחזות (בחיים), מקור ההאחזות בתשוקה. מישהו, אולי הבודהה עצמו, שם לב לקשר בין הרשימות והופתע לגלות שהן בעצם יכולות להתחבר יחד וליצור רצף ארוך.
לצערנו, הרצף הזה, אם אכן הוא בא ממקומות שונים ועובד ברבדים פילוסופיים שונים, הפך לעניין טכני מורכב וקשה להבנה. בנוסף, הוא עבד יפה רק בכיוון אחד, אבל לא ברוורס. אם מנסים להיפטר מהבורות כשורש כל הסבל, מגיעים למצב בו אין תודעה כלל, וכל שאר הנוסחה בטלה בשישים – מה הטעם לדבר על חושים ותשוקות כשאין הכרה מלכתחילה? אבל זו לא יכלה להיות כוונת הבודהה, שהרי כל שאר הדברים שהוא לימד עסקו באופן אינטנסיבי בשינוי התודעה, בשינוי היחס אל התחושות, וטיפוח של אי האחזות ככלי לשחרור.
אני מודה שההסבר הזה לא "יפה". הוא הולך נגד המסורת, ומניח שלבים מסויימים בהסטוריה של הרעיונות להם אין לנו יותר גישה וכניראה לא תהייה לנו אף פעם. אנחנו חייבים לשער את התהליך הזה ולהציג אותו כהסבר אפשרי לשאלה למה התפתחה הנוסחה המגושמת והמשונה הזו כפי שהתעצבה. אבל ההשערה הזו נראית לי סבירה לפחות לאור מה שאנחנו יודעים על כלל הגותו של הבודהה והרקע בו הוא פעל. ואם זה עוזר להסיר מעט מהערפל המיסטורי שעוטף את הנוסחה הזו – דיינו.
