להתבונן זה לבחור
לצייר זה להתבונן ולהתבונן זה לבחור. הראייה עצמה לא חושפת את המציאות כמו שהיא, אבל בלי ראיה אנחנו רחוקים מהמציאות עוד טפח. כל מבט קפדני מקרב אל התהליך המופלא של בריאת העולם רגע אחרי רגע.
השדה התלול שמאחורי הבית הוא ים של ירוק מתנועע ברוח, כל עלה זז קצת אחרת, והתנועה הדקה הזו שזורה בכתמי הצבע של הפרחים. מקרוב הכל נראה מעניין כל כך. ובזמן הציור מתברר עד כמה אינסופי הכל במורכבות שלו, ועד כמה נדרש מאיתנו בכל רגע לבחור. להסתכל זה לבחור. לשים לב זה לבחור. יש דברים שישארו בחוץ. יש דברים שאי אפשר לצייר. או שאין טעם. או שאם נצייר אותם הכל ייראה מגוחך ומטופש.
הציור עצמו בורא את הגבעול שוב, הפעם בעולם של צבע שטוח. זה לא הגבעול שמזין את הצמח במים, ולא הגבעול שתפקידו להחזיק את הפרח בעמדת פיתוי לחרקים. זה צבע על נייר, או קו כיוון ותנועה. ובכל זאת אפשר להריח את הפרחים בזמן שמציירים. הכל נע, הכל חי, הכל יפה.
אני קוטף את הפרחים בשדה. משם ההתבוננות מתחילה, ולכן הציור מתחיל כבר בשדה. בין העשבים הירוקים אפשר צהוב ועוד צהוב. אחד חיוור, אחד כתום בעצם. לא צריך מגדיר צמחים ותואר בבוטניקה, אבל לימודי ביולוגיה בתיכון אולי כן עוזרים להתבוננות הבסיסית בהבדלים בין צמח לצמח.
יש סוגים שונים אבל גם בתוך אותו סוג כל אחד הוא עולם ומלואו. אני גוזר עם מספריים רק את הנפוצים ביותר. ההתבוננות מביאה הרבה התחשבות. ממש מתחשק להתנצל בפניהם, אבל אז רואים כמה הם חזקים, נפוצים, זמניים, לא אישיים. הם אולי צריכים לדאוג לי, שאני שברירי הרבה יותר. פוף, ואני נעלם. ברגע אחד התודעה הזו הופכת לעיסה חסרת פשר. הפרחים האלה היו כאן מליוני שנים ויהיו כאן מליוני שנים.
מלקט פרחים עם תשומת לב מלאה. מזהה את המצבורים של הזנים השונים. רואה שהם מפוזרים באופן לא אחיד על צלע ההר. פרחים קטנטנים מבצבצים בין העשבים הגדולים. אי אפשר לצייר אותם מרוב שהם קטנים. ונגלים אלי גם פרחים חד פעמיים כאלה. פתאום אחד, בודד, סגול, בלי אחים או חברים. על צלע ההר בשטח של חמישים מטר יש ודאי חמישים סוגים שונים של צמחים. איזו יומרה זה להקים גינת בר. אי אפשר להנדס את זה בכלל. עושר בלתי נתפס. הליקוט שלי נראה פתאום גס וולגרי לעומת העושר הזה. איך אפשר בכלל לבחור? אני בוחר את הנפוצים יותר. הפרחים הפשוטים שמוכרים לכולנו. חרצית. חרדל. חמציץ. חוביזה.
למדה איתי פעם מעצבת בשם תמר מוכנדורף. אחר כך היא נעשתה ידועה במידה מסויימת בניו יורק, ולהיות ידועה בניו יורק זה לא כמו להיות איזה מישהו מחיפה. היא תופרת פסלים רכים שנמכרים בכל העולם. בכל מקרה, בזמן הלימודים היא עבדה בחנות פרחים והסבירה לי בפרטי פרטים על אומנות סידור הפרחים, ועל כך שביפן זו עבודה רצינית מאוד, ויש בתחום הזה חוגים והשתלמויות. סטודנטים אחרים עבדו בשטיפת כלים במסעדות. אני עבדתי במוזאון ישראל כי אני פריווילגי. אז לא הבנתי דברים כל כך. אבל תמר מוכנדורף היתה מאוד מוכשרת והיא כבר הבינה בפרחים.
עכשיו את ערימת הפרחים שאספתי צריך לסדר. אני חושב על מה שהיה אז בירושלים ובוחר צנצנות ומתחיל לשים פרח אחרי פרח. מקצץ קצת את הגבהים. עריכה מינימלית, כמו העריכה של הטקסט הזה. יותר מדי עריכה זה לא טוב. הפרחים לא אמורים להסתדר בשורה לפי הגובה. הם פראיים. לא מרוסנים. נובלים מתי שנמאס להם. אבל העין של האדם חייבת לסדר קצת. כדי שיהיה דומה לטבע, שגם הוא מסודר בצורתו שלו, וגם העין היא בטבע, אז הכל בדיוק כמו שצריך להיות.
ורק אחרי שהכל מסודר, וביליתי כמעט שעתיים בליקוט ובסידור הפרחים במקומם אפשר להגיד שאני יודע משהו על הפרחים. לא באופן תיאורתי כמו פילוסוף של פרחים, אלא על הפרחים הספציפיים האלה. על העיקול המיוחד של הגבעול של החרדל שעומד ליד פרח לבן שיש לו במרכזו נקודה שחורה שנראית כמו חרק.
עכשו נתיישב להקדיש עוד שעה שלמה בהתבוננות בצננצת אחת. העושר בלתי נתפס. אי אפשר באמת לצייר את כל העלים והגבעולים בלי להיות היפר ריאליסט משעמם. צריך לבחור. להתבונן זה לבחור את הצבע, את הקו, את הכיוון. לרמות את העין שמסתכלת פעם לשם ופעם על הניר הדו מימדי. איך אפשר להפסיק להתעניין בדבר כזה?
אפשר ללחוץ להגדלה.
