מה אמרה היישות השמימית למתרגל המדיטציה שמוצף מחשבות?
קריאה מדיטטיבית
חזרתי מריטריט מיוחד של "דיאלוג של תובנה", Insight Dialogue בו משולבות שיחות במבנה מיוחד בתוך תרגול המדיטציה. הריטריט היה מוצלח מאוד, ואכתוב על זה בנפרד משהו. באחד הערבים תרגלנו משהו שמעולם לא תרגלתי קודם לכן – קריאה קבוצתית.
זו היא שיטה שפיתח גרגורי קרמר על בסיס אופני קריאה ממסורות דתיות שונות, ובמיוחד מה שמכונה במסורת הקתולית Lactio Divina. בנצרות זה דומה יותר לתפילה וזה בדיוק ההיפך מקריאה ביקורתית. זו בעצם מדיטציה על טקסט.
אני כמובן אוהב קריאה ביקורתית, וחשוב לדעתי להשתמש בכלי מחקר כדי ללמוד על האותנטיות של טקסט, ההקשר בו הוא נכתב והפוליטיקה שסביבו. אבל אי אפשר להישאר רק ברמה הזו ולצפות להבנה מעמיקה ורחבה של טקסט דתי. הקריאה הביקורתית יכולה לעזור לנו להבין שהטקסט הדתי שאנחנו קוראים נולד בהקשר מסויים, ונועד להיות כלי בידי מי ששומר עליו וקורא אותו. ואם אנחנו מבינים את זה, אנחנו יכולים להתפנות ולצלול לתוכו באופנים שאינם רק ביקורתיים. אנחנו יכולים להתחיל להשתמש בו.
הדרשות של הבודהה הן טקסטים מעשיים יותר מאשר תיעוד היסטורי או פילוסופיה עיונית. אפשר להסתכל על כל הקורפוס הבודהיסטי כהנחיות והדרכה, ולכן קריאה קונמפלטיבית של הטקסטים האלה הולמת במיוחד. מעבר להבנת המילים, אפשר להפנים את המשמעות העמוקה, ולבחון את היישום של הדברים האלה בחיים האלה, כאן ועכשיו. כשזה מצליח, אז נולדת תחושה של הבנה, הפנמה וקשר אינטימי עם הטקסט ועם מי שחיבר אותו. הקריאה הופכת למשמעותית ואמיתית, ולא שטחית וחיצונית.
ביליתי עם טקסטים בודהיסטים ואחרים הרבה מאוד בחיים שלי, ויצא לי לחוות רגעים כאלה. לפעמים הטקסט דיבר אלי באופנים חדשים, וראיתי בו דברים שאפילו היה שווה לפרסם ולכתוב עליהם. בדרך כלל הדרך לשם היתה מאומצת או תובענית. זה דורש ריכוז, למידה, שכחה, ישיבה על כסא מול מילים שמתבלגנות ומסתדרות, מתערפלות ומתבהרות. פאזל גדול של מונחים ורעיונות בכמה שפות.
בריטריט חוויתי משהו דומה, אבל נטול מאמץ כמעט לגמרי – וזה היה חידוש. ארבעים איש קוראים טקסט קשר ביחד, דרשה מתוך הקאנון הפאלי, ומתוך הקריאה המונחית עלתה בי הבנה רעננה וראיתי את המשמעות העמותה של הדרשה. (על המתודה אפרט בסוף המאמר). היתה לי הזדמנות להעביר את זה לקבוצה המקסימה בריטריט בו אני מלמד ברגעים אלה ממש, והתגובה היתה דומה.
במבט ראשון מדובר היה על דרשה שגרתית ולא מלהיבה. קראתי אותה במהירות, והיא אמרה משהו כזה:
נזיר אחד תירגל ביער והיו לו מחשבות תשוקה ושנאה. פתאום הופיע דווטא (יצור שמימי) ואמר לו שהוא לא זהיר במחשבות שלו ושעדיף שיחשוב על המורה, על הקהילה ועל הדהרמה. אז הנזיר התאפס וחזר לתרגל.
אני בכוונה מציג את זה ככה. כשקוראים מהר את הדרשות האלה הן נראות חסרות ברק. זו דרשה בפרק תשע של אוסף הדרשות המחוברות (SN) ולפניה ואחריה מופיעות דרשות מאוד דומות על נזירים שיושבים באיזה יער, ומגיעה איזה יצור שמיימי ונוזף בהם, או מנסה לעזור להם או משהו כזה.
אבל משהו בקריאה המשותפת אפשר לראות דרך זה את היופי והרלוונטיות של הטקסט העתיק הזה. כמו כל דבר שעושים עם מיינדפולנס, לאט ובתשומת לב, הקריאה נעשתה כמעט אינסופית, פתוחה, רחבה, ומלאת נשימה. אני עצמי נעשיתי הנזיר שיושב במעבה היער, ואני עצמי הייתי היצור השמימי שמגיע לשוחח עמו.
הנה הטקסט המלא כפי שתרגמתי לעברית, ואחריו תיאור של שלבי הקריאה. נסו לקרוא אותו לאט לאט, ולהרגיש את המילים השונות ואת התגובות הפנימיות אליהן. התעכבו על זה, וקראו כמה פעמים.
הדרשה על מחשבות לא מיטיבות
Akusala-vitakka-sutta
SN 9.11 or PST: SN i 436
פעם אחת, נזיר אחד שהה במעבה היער באזור בו התגוררו בני קוסאלה. באותה העת, כשהלך לבלות את היום לבדו הוא חשב וחזר וחשב מחשבות מזיקות ולא מיטיבות: מחשבות של הנאות חושניות, של שנאה, של פגיעה.
הדווטא (יצור שמיימי) שמתגורר באותו מעבה-יער גילה איכפתיות כלפי הנזיר ורצה בטובתו. הוא פנה אל הנזיר ודקלם את שורות השיר הבאות:
המחשבות שלך אוכלות אותך
בגלל תשומת לב לא יסודית
נטוש את מה שאינו יסודי
והרהר ביסודיות
התמקד במורה, בלימוד, בקהילה, ובמעלותיך שלך
כך תגיע לשמחה ולהתעלוּת בלי ספק
אז, בעודך מלא במתיקות
תעשה סוף לסבל.
ככה הדווטא יצר אצל הנזיר עירנות ועוררות.
הנחיות לקריאה קוטמפלטיבית, בהשראת גרגורי קרימר
1. לקרוא את המילים הקול רם. להקשיב לעומק למילים אם מישהו אחר מקריא אותן. להקריא רק את המילים עצמן ללא פרשנות או תוספות.
אחרי הקריאה של הטקסט כולו, אפשר לבחור מילים מסויימות שנראות משמעותיות ולהגיד אותן בקול. לא יותר מביטוי בן 3-4 מילים. זה צריך להיות הביטוי בדיוק כמו שכתוב. לא להוסיף מילים או להשמיט. לצטט בדיוק.
2. בהקשר למילים שנאמרו – מה מתעורר בגוף? אילו רגשות התעוררו? בשלב זה מביעים את הרגשות או התחושות שהתעוררו, ורק בהקשר לקריאת הטקסט עצמו.
3. מה משמעות המילים? בשלב זה אפשר לחקור, לנתח, ולהביא את המשמעויות של הטקסט והמילים. האם יש מטאפורות, מילים מעורפלות, הקשרים חשובים? איך אפשר להבין את המילים באופן המדוייק והבהיר ביותר?
4. מה המהות? מה בטקסט הזה אמיתי, אוניברסלי, משמעותי לאנשים ולא אישי. האם יש הצבעה על אמת גדולה יותר, על טבע הדברים, החיים. בשלב זה אומרים את הדברים המהותיים שהתעוררו, היכן המילים נוגעות ברוח ובעומק?
5. דיאלוג. בשלב זה אפשר לשחרר את הטקסט ולעבור לדבר על הדברים כאן ועכשיו ובאופן שרלוונטי לחוויה. לשתף בהבחנות, כאבים, תובנות, והכל בקשר למה שחי ברגע הזה בזמן הזה. להקשיב לעומק אחד לשניה, להקשיב לעומק לעצמנו בשתיקה ובדיבור.
מה שקרה לי במהלך התהליך היה מעניין מאוד. אחרי שבילינו דקות ארוכות בלהגיד את המילים ולתאר תחושות ורגשות, עלתה לי בהירות לגבי הסיטואציה שהטקסט מתאר. הטקסט נעשה חי ובהיר.
אותו נזיר נמצא במעבה היער במובן המטאפורי. מעבה יער זה מטאפורה מקובלת בדרשות לתודעה עצמה – מבולגנת, מסוכנת, צפופה. אותו נזיר יושב בתוך התודעה המבולגנת שלו ונאכל על-ידי מחשבותיו על תשוקות שנאה ופחדים. אבל בתוך מעבה היער התודעתי הזה שוכן לו דווטא. ייצור שמימי ועדין שכל כולו חמלה ורצון לעזור.
בזמן שהנזיר יושב ומתענה – נאכל על ידי מחשבותיו – הדווה שבתוכו מתעורר ומזכיר לו: הפנה תשומת לב יסודית (yoniso manasikārā) לדברים הטובים והתומכים בחיים שלך. הפנה תשומת לב אל המורה שלך, אל מה שאתה לומד, אל קהילת החברים שלך ואל האיכויות הטובות שיש לך. אם תעשה את זה, תנטוש את המחשבות הלא מועילות, ותתמלא בשמחה. ומתוך השמחה תוכל לראות את הסוף לסבל. לא רק הסבל הרגעי הזה, אלא סוף לכל סבל שנגרם על ידי מחשבות לא מיטיבות.
מי מאיתנו לא מכיר את הישיבה הזו במעבה היער, בבזמן מדיטציה או בזמן מנוחה. התודעה מתמלאת במחשבות שמעוררות לחץ וסבל. אנחנו מתמלאים בשכחה של מה שחשוב, ואחוזים באיזו השתוקקות או ביקורת או מרירות. אבל אם למדנו ותרגלנו, ואולי גם אם לא, ישנו איזה קול פנימי שיכול להתעורר בזמן הזה ולהזכיר לנו בחמלה את הכיוון. במסורות עממיות באסיה מטפחים לפעמים קשרים עמוקים עם שדי היער והישויות השמימיות. אולי מאכילים אותן כדי שיהיו חזקות מספיק וידעו מתי להתערב ולעזור.
נטישת המחשבות הלא מועילות והתמקדות במה שחשוב מביאה שמחה, שקט, סיפוק. זו תשומת לב מהבסיס, תשומת לב אסופה ומקורית (yoniso), עתיקה, ומקור התבוננות עצמה: yoniso זה רחם. מתעוררת אם כן תשומת הלב רחמית, בסיסית, שמופנית אל האיכויות היפות לא רק של המורה והקהילה, אלא גם שלי עצמי – התכונות והמעשים הטובים שלי. מכאן מתחילה להתפתח שמחה מסוג אחר. מתפתח ריכוז. צומחת התעלות. והתרגשות. וככה לעזוב את הסבל נעשה קל ופשוט, והדברים נושרים ממך כמו עלים מעץ בסתיו. נכון שזה טקסט נהדר?
תקע בשופר גדול לחירותנו.
בריטריט הארוך שהתקיים בשבוע שעבר בעין דור, קיים אסף פדרמן תרגול קריאה מדיטטיבית של דרשה קצרה בשם "דרשה על מחשבות לא מיטיבות" שמופיעה בפרק תשע של אוסף הדרשות המחוברות. קראנו את הטקסט יחד, ושאלנו שאלות. התרגול כלל העלאת שאלות טכניות ביחס למושגים המופיעים בטקסט, לא הועלו פרשנויות לטקסט.
מאז שקראנו את הטקסט הוא לא מניח לי. הוא לא מניח לי כי אני איש של מדרשים, הוא לא מניח לי כי יש בו מתיקות של סיפור שלם, הוא לא מניח לי כי להוראה המוכרת של נתינת הדעת לשלושת אבני החן, מוסיפה הדרשה אבן חן רביעית "מעלותיך שלך", והוא לא מניח לי כי הוא מתכתב עם לוח השנה היהודי אלול, ראש השנה , יום כיפור וסוכות.
כמו שאסף אומר, במבט ראשון מדובר בדרשה שגרתית ולא מלהיבה. אבל הקריאה המשותפת אפשרה לראות את היופי והרלוונטיות של הטקסט העתיק הזה. כמו כל דבר שעושים עם מיינדפולנס, לאט ובתשומת לב, הקריאה נעשתה פתוחה, רחבה, ומלאת נשימה.
הנה הטקסט כפי שאסף תרגם אותו משפת המקור:
פעם אחת, נזיר אחד שהה במעבה היער באזור בו התגוררו בני קוסאלה. באותה העת, כשהלך לבלות את היום לבדו הוא חשב וחזר וחשב מחשבות מזיקות ולא מיטיבות: מחשבות של הנאות חושניות, של שנאה, של פגיעה.
הדווטא (יצור שמיימי) שמתגורר באותו מעבה-יער גילה איכפתיות כלפי הנזיר ורצה בטובתו.
הוא פנה אל הנזיר ודקלם את שורות השיר הבאות: המחשבות שלך אוכלות אותך/ בגלל תשומת לב לא יסודית/ נטוש את מה שאינו יסודי/ והרהר ביסודיות/ התמקד במורה, בלימוד, בקהילה, ובמעלותיך שלך/ כך תגיע לשמחה ולהתעלוּת בלי ספק/ אז, בעודך מלא במתיקות/ תעשה סוף לסבל.
כך הדווטא יצר אצל הנזיר עירנות ועוררות.
קל להבין כי 'מעבה היער' בו שוהה הנזיר הוא מטאפורה לסבך המחשבות בהן הוא לכוד, והדרשה מלמדת על מצב של חסד שמיימי, הקורא לאדם מתוך סבך המחשבות, ומכוון את האדם אל מחוץ לסבך ולסבל.
אבל, אפשר לראות כאן פן נוסף: אפשר לקרוא את הדרשה כמסבירה את מהות הלידה שלנו לחיים בתוך הסבך, ובתוך הסבל. יש שלב בתרגול המדיטטיבי שבו לומדים להתידד עם האויב, כאשר תשומת הלב ממוקדת, ובמרחב הדומם עולות מחשבות ורגשות, מחשבות אלו אינן נתפשות עוד כאויבים המשבשים את המאמץ לריכוז לשקט ודממה, אלא כידידים המאפשרים לתובנה להופיע. ניתן לקרוא את הדרשה כתיאור של מצב זה, ניתן לקרוא את הדרשה כדרשה המלמדת תובנה על קיומנו בעולם של "מחשבות לא מטיבות". דרשה המלמדת כי מהות סבך המחשבות הלא מיטיבות היא היצור השמימי השוכן בתוכן המגלה אכפתיות ורוצה בטובתנו. שכן, רק המפגש עם הסבך, ועם החסד שבו, מוביל אותנו להתעוררות.
הדרשה מזכירה את הסיפור המקראי על המלאך עימו נאבק יעקב כל הלילה (בראשית לב) לאחר שנותר לבדו (הנזיר בדרשה הולך לבדו ביער) עם עלות השחר יעקב מכריע את המלאך ומקבל ממנו את ברכתו. סבך היער הוא מקור לברכות, הוא מקור לתמורות המצמיחות אותנו. כאשר אברהם הולך לעקוד את יצחק בנו, הוא רואה אייל נאחז בסבך, אברהם עוקד את האייל האחוז בסבך במקום את יצחק בנו.
ההסתבכות שלנו בתוך הסבך היא מצב בלתי נמנע, מצב שממנו, ורק ממנו, יכולה לצמוח התעוררות.
אם היתה נשאלת שאלה ביחס למטרת הסבל, אולי כך היתה נשמעת התשובה.
יש אמרה חסידית ביחס לחודש אלול שבו [בניגוד לשאר השנה בה המפגש עם המלך קשה כיוון שהמלך שוהה בארמונו, הרי שבחודש אלול המלך זמין כיוון ש]"המלך נמצא בשדה". מהו השדה בו נמצא המלך? השדה הוא מקום העבודה, מקום חיי המעשה, המקום בו הנשמה יורדת מעולמה העליון ובמפגש עם העולם החומרי, אובדת ומאבדת מעצמה, ודווקא במקום זה בו איבדה את עצמה, ביכולתה למצוא את שאיבדה ולהפגש שוב עם המלך.
לפי המסורת היהודית, ראש השנה אינו היום בו נברא העולם, אלא היום בו נברא האדם. בראש השנה תוקעים בשופר, תקיעת שופר היא תפילה באמצעות קול המושמע על ידי כלי שמקורו בטבע. לאחר שמיעת קול השופר בראש השנה אנו אומרים את התפילה "היום הרת עולם", הרת לשון הריון. היצור השמיימי השוכן בטבע פונה אל הנזיר באמצעות שירה ומלמד אותו לנטוש את תשומת הלב שאינה יסודית, אסף הסביר שהביטוי "תשומת לב יסודית" מתבסס על תרגום שתי מילים yoniso manasikārā – . manasikārā שמשמעה לכוון את התודעה, והמילה yoni שמשמעה רחם. הביטוי השלם yoniso manasikārā הוא כבר ביטוי בעל משמעות אחרת, אבל השורש מרמז על הרחם, המקור, היסוד (yoni). הרחם, מקום ההריון, זוהי איכות היסודיות שבתשומת הלב – המקום ממנו אנו נולדים, היום הרת עולם.
חסידים אומרים בשם רבי אהרון מקרלין (1736-177) שבראש השנה חייבים להתפלל בציבור אצל הצדיק (המורה, הקהילה והלימוד), אבל ביום הכיפורים אפשר להתפלל לבד ביער. האם כמו הדווטא, אומר רבי אהרון מקרלין לחסידיו, כי לאחר שיפנו בראש השנה את תשומת הלב למורה לקהילה ללימוד ולמעלותיהם, הם יוכלו ביום הכיפורים להפגש עם אותה איכות לבדם מול היער.
מהי אותה תפילה לבד ביער? את זה לימד הרב קוק (1891-1982), בשיעורים שנתן בישיבתו לקראת יום כיפור, שנה אחר שנה, כמסר יחיד ודומיננטי: "איש רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ח') "נטוש את מה שאינו יסודי/ והרהר ביסודיות". "כך תגיע לשמחה ולהתעלוּת בלי ספק" חג הסוכות "זמן שמחתנו".
תודה רבה
דרך מעניינת להתבוננות על ועם טכסט