מה לעשות כשתרגול מדיטציית מיינדפולנס מעורר קשיים?

בדרשה במעון הנזירות, הבודהה מסביר לאננדה איך לתרגל במקרה שמתעורר קושי בתרגול.

הדרשה הזו היא חלק מאוסף הדרשות הקצרות המחוברות לפי נושאים (saṃyutta nikāya) בפרק המכונה ביסוס תשומת הלב, או סטיפטהאנה. רוב המתרגלים הותיקים מכירים את הדרשה על ביסוס תשומת הלב בגרסה שמופיעה באוסף הדרשות הבינוניות (majjhima nikāya). זה הטקסט הקלאסי בו מתוארים בפירוט רב ארבעת הבסיסים של תשומת הלב: הגוף, התחושות, התודעה, ומאפייני התודעה (דהמה).

באוסף הדרשות הזה, לעומת זאת, מופיעים היבטים שונים של התרגול שארוזים בצורה של שיחות קצרות יותר עם דגשים שלא מופיעים בדרשה הארוכה. אפשר לראות את זה כחלק מההתפתחות של ענף הסטיפטהאנה בבודהיזם המוקדם, שהבשביל בסיכום הכמו-אנציקלופדי של הדרשה הארוכה והמוכרת על ארבעת הבסיסים.

מה שנאמר במעון הנזירות, אם כן, לא נכנס לטקסט הארוך יותר אבל מכיל זוית מעניינת על תרגול המדיטציה כפי שנתפס ונלמד בעת ההיא. הוא במיוחד מעניין כי הוא מציע דרך להתמודדות עם אתגר בתרגול, אתגר שודאי מוכר לכל מי שניסה אי פעם להתמקד בארבעת הבסיסים.

הדרשה עצמה מתורגמת אצל קרן ארבל בכרך "דברי הבודהה" בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב. אני מביא כאן תרגום מקוצר וערוך בעברית מודרנית ופשוטה. לפעמים בחרתי במינוחים קצת שונים ממה שקרן בחרה לתרגום מונחים בפאלי, אבל נשענתי במידה רבה על התרגום שלה. בהמשך יש הסברים.

במעון הנזירות

אננדה ניגש בבוקר אל מעון הנזירות, התיישב במקום שהוכן לו, ולצידו התיישבו נזירות רבות. הן אמרו לו: "תודעתן של נזירות רבות התבססה ביציבות בארבעת המוקדים של תשומת הלב והן הגיעו להבחנות נשגבות שלא הגיעו אליהן בעבר."

ענה אננדה: "אכן כך אחיות! זה צפוי שכל נזיר או נזירה שתודעתם התבססה באופן הזה יגיעו להבחנות כאלה".

אננדה המשיך לשוחח איתן על הדהמה, ועורר את התלהובתן. אחרי שעזב וחזר מאיסוף האוכל היומי, ניגש אל הבודהה וסיפר לו על המפגש ומה שנאמר בו. הבודהה אישר שאכן כך צפוי: כל נזיר או נזירה שתודעתם התבססה ביציבות בארבעת המוקדים של תשומת הלב יגיעו להבחנות נשגבות שלא הגיעו אליהן בעבר. בשלב זה הוא החל לפרט מה הם ארבעת המוקדים וכיצד להביא תשומת לב אליהם:

אננדה, נזיר שרוי בהתבוננות בגוף כגוף ומתרגל בנחישות מתוך מודעות והבחנה מלאה, בעודו מניח לאי שביעות הרצון ולתאווה כלפי העולם. במקרה זה עלול להתעורר על בסיס הגוף כאב (חום או מצוקה), או קהות התודעה, או שהתודעה נסערת מעניינים חיצוניים. אז, אננדה, צריך לכוון את התודעה אל דימוי כלשהו שמעורר השראה וביטחון. כשהתודעה מכוונת אל דימוי שמעורר השראה, מתעוררת הנאה. אצל מי שחש הנאה, מתעוררת שמחה . מי שתודעתו שמחה, גופו נרגע. מי שגופו רגוע חווה שביעות רצון. מי שחווה שביעות רצון, תודעתו מתייצבת.

אז המתרגל חושב: "השגתי את המטרה לשמה הפניתי את תשומת הלב אל הדימוי, ועכשיו אני יכול לשגת. אז הוא נשוג ואינו חושב או מהרהר עוד. הוא יודע שתשומת הלב מופנית פנימה, ללא מחשבה והרהור, והוא שבע רצון.

באותו האופן, נזיר שרוי בהתבוננות בתחושות כתחושות… שרוי בהתבוננות בתודעה כתודעה… שרוי בהתבוננות במאפייני התודעה.

זו, אננדה, המדיטציה של הפנייה מכוונת.

ומה היא, אננדה, המדיטציה של הפנייה לא מכוונת?

נזיר שאינו מפנה את תודעה החוצה יודע: איני מפנה את תודעתי החוצה. אז הוא יודע: היא אינה מוגבלת על ידי העבר או העתיד, היא חופשייה, היא לא מופנית באופן מכוון. ועוד הוא מבין: אני שרוי בהתבוננות בגוף כגוף, נחוש, מודע, ובעל הבחנה מלאה. אני שבע-רצון.

אותו הדבר לגבי התבוננות בתחושות, בתודעה, ובמאפייני התודעה.

ככה אננדה אפשר לטפח את התודעה ללא הפניה מכוונת.

באופן הזה, הבודהה מסכם, מלמדים מדיטציה עם ובלי הפניה מכוונת. "עכשיו," – הוא מנחה ומעודד את אננדה – "זה הזמן לתרגל".

ביאור

יש שאלה גדולה שמרחפת מעל הנושא של תרגול מדיטציה. זו שאלה שעלתה שוב ושוב במהלך ההסטוריה של התרבות הבודהיסטית, ובמסורות רוחניות אחרות בהודו. השאלה היא האם יש לתרגל ולהתאמן במשהו, או להניח לתודעה לשוב אל מצבה הטבעי, בלי מאמץ. במידה רבה השאלה עצמה מקבלת חיים מתוקף ההתנגשות בין המושגים של "תרגול", "ומצב טבעי" ואפשר לפתור את הבלבול הזה כבלבול מושגי מיותר. אבל שאלות מהסוג הזה גם עוזרות להבין את עצמנו ואת התרגול טוב יותר. אז אפשר לעסוק בזה עוד קצת.

בלי ספק יש מסורות בודהיסטיות שיש להן ביקורת על התרגול ההדרגתי, שמדגיש את טיפוח מצבי התודעה שלב אחרי שלב – כמו תרגול ויפסנה שמבוסס על הסטיפטהנה. רוב הביקורת הזו מגיעה מהמהאיאנה, ובמיוחד מזן, שם באסכולות מסוימות ההנחיות לתרגול לעתים מתמצות ב"רק לשבת" – למרות שזה כמובן הפשטה שאינה עושה חסד עם רוב המסורות.

מי שאוהבים את הגישה הפתוחה הזו למדיטציה, גישה שיש בה מעט הנחיות ודגש על עירנות לטבע התודעה שבבסיסה היא כבר חופשיה וריקה, מחפשים לפעמים רמזים לכך שגם בקאנון הבודהיסטי העתיק ביותר, הקאנון הפאלי, אפשר למצוא הנחיות מהסוג הזה. נדמה שהדרשה במעון הנזירות מספקת להם את הסחורה: היא עוסקת כביכול במדיטציה שלא כוללת הפנייה מכוונת של תשומת הלב.

אבל קריאה מדוקדקת יותר מראה שזה לא בדיוק המקרה. הדרשה מצביעה על תרגול של תשומת לב לארבעת הבסיסים (סטיפטהאנה) כתרגול שיכול להיות בלי הפנייה מכוונת של תשומת לב לדימוי חיצוני. מי שמתרגלת ככה יודעת שהתודעה מכוונת פנימה. היא אינה מופנית אל דימויים ורעיונות מעוררי השראה. היא אינה עוסקת בדברים שמטרידים את התודעה, בעבר, בעתיד, במושגים, במחשבות. כשהיא יודעת את זה, היא יכולה להבחין שהתודעה חופשיה, לא מוגבלת (על ידי רעיונות). היא נחושה, מודעת, בעלת הבחנה מלאה – התודעה שקטה והיא מרוצה.

קשה להגיד שתרגול המדיטציה הזה כולל מודעות פתוחה שאינה מכוונת. להיפך. מדובר על טיפוח אקטיבי (bhāvanā) של תשומת לב לארבעה היבטים פנימיים: גוף, תחושות, תודעה ומאפייני התודעה. זה פשוט לא כולל שימוש בהפנייה מכוונת של תשומת הלב החוצה, לדימויים, סמלים, צורות, או רעיונות מעוררי השראה.

מה שאנחנו לומדים מהשיחה הזו הוא שהשימוש בהפניית תשומת לב החוצה אינו פסול כלל ועיקר. להיפך. הוא שימושי מאוד בזמן שמתעורר קושי בתירגול. קושי שכולנו מכירים – למשל כאבים גופניים, בעירה של השתוקקות, דלות וקהות, או סערת חושים. בזמנים כאלה כדאי מומלץ, לפי הדרשה הזו, להעלות בדמיון אובייקט מעורר השראה ונוסך אמון. זה יוביל לשלבים שונם של שמחה והרגעה שסופם בהתייצבות התודעה וריכוז. בשלב זה אפשר לזנוח את הדימוי.

הדימוי עצמו לא מפורט כאן. אבל אפשר להסיק ממקורות מקבילים שבאופן מסורתי הרהור בבודהה, דהרמה וסנגהה עושה את העבודה. באופן רחב יותר, אפשר לחשוב על המורה, על הלימוד המשמעותי, ועל הקהילה של חברים שתומכים זה בזו. אני משער שאפשר גם לחשוב על דברים אחרים, אבל זה נראה לי די רחב ויכול לכלול את רוב הדברים מעוררי ההשראה לתלמיד של הדהרמה.