על צניחת האושר והאתיקה בישראל ב-2023

מזה עשור שאני עוקב אחר מדד האושר הבינלאומי, שישראל נוטה לככב בו במקומות גבוהים באופן מפתיע ומוזר. כשהתחלתי לעקוב ישראל דורגה במקום ה-12 מבין כמאה וארבעים מדינות. כבר אז זה היה משונה בעיני, והעמקתי בנתונים כדי לפענח את החידה.

הנה כמה גזרי עיתון מטעים בנושא הזה:

צילומי מסך: מתוך אתר החדשות N12 וגלובס.

חזרתי לניתוחים ההם ולנתונים החדשים משנת 2023 לטובת הרצאה שנתתי במוזאון טיקוטין לאחרונה (21 נובמבר 2024).

אגיד מילה אישית על כל זה. כשחזרתי אחרי כמה שנים טובות בלימודים באנגליה והולנד, ישראלים לא נראו לי מאושרים במיוחד. הווייב הכללי שקיבלתי עם הגיעי לכאן — הרבה לפני הקורונה, ההפיכה, משפטי ביבי והמלחמה — היה של לחץ, עצבנות, ומידה לא קטנה של תוקפנות. המרחב הציבורי היה נראה לי מלוכלך, לא נעים, וולגרי.

אני כמובן לא שוגה באשליות לגבי מידת האושר של האנגלים או כל עם אחר. מרחב ציבורי מוקפד הוא לא תמיד בהלימה להיותה של אומה מאושרת. ועדיין, זה היה די משונה שבסקרים ישראלים עד כדי כך מאושרים מהחיים שלהם. זו גם לא היתה התמונה שקיבלתי מהעיתונים או ממצב הרוח שראיתי על פניהם של האנשים. חשבתי שהדירוג של הישראלים במדד האושר העולמי מוזר ודורש בדיקה.

האם ישראלים מאושרים?

התשובה לשאלה האם ישראלים מאושרים היא "כן" גדול. בנתונים של 2022 למשל, ישראל מדורגת במקום השני בעולם! רק פינלנד מאושרת יותר.¹

בואו נראה מה זה אומר.

הדירוג נעשה על פי מדד של סיפוק מהחיים, שמתבסס על השאלה הבאה: "דמיין/דמייני סולם בן עשרה שלבים שלכל שלב מוצמד מספר מאפס עד עשר. ראש הסולם מייצג את החיים האפשריים הטובים ביותר בשבילך ותחתית הסולם מייצג את החיים הגרועים ביותר בשבילך."

בשנת 2022, השנה הנורמלית האחרונה, הממוצע לישראל היה 7.662 מה ששלח את ישראל כאמור לראש הטבלה. להשוואה, באותה השנה הציון בלבנון המסכנה, שדורגה במקום כמעט אחרון, היה 2.352. באיראן 4.977. ובצרפת 6.614.

אבל יש בתוך הסקרים האלה תוצאה מדהימה לא פחות. הסוקרים גם שואלים שאלות לגבי רגשות חיוביים. שאלות כמו:

• האם הרגשת שנחת מספיק אתמול?
• האם התנהגו אליך בכבוד במשך כל יום אתמול?
• האם צחקת או חייכת הרבה אתמול?
• האם למדת או עשית משהו מעניין אתמול?
• האם הרגשת הנאה במשך רוב יום האתמול?

שימו לב שמדובר על שני מדדים שונים לגמרי של אושר. הראשון עוסק בתפיסה כוללת של סיפוק מהחיים, בהשוואה לחיים שאפשר לדמיין. השני עוסק בהרגשות ספציפיות בזמן נתון (אתמול). האם מדובר על אותו האושר? התשובה חד משמעית: לא. את זה אפשר להסיק מהנתונים עצמם. אין מתאם בין שני המדדים. כלומר, אם אני אתן לכם את התוצאות של הסקר השני, לא תוכלו לנחש את התוצאות של הסקר הראשון. ובכל מדינה זה יהיה קצת אחרת.

קחו למשל את הגואטמלים, עם ציון הכי גבוה בעולם בשאלון של הרגשות החיוביים שחשו אתמול. עדיין הם מדורגים במקום 43 בלבד במדד הסיפוק מהחיים. גם בהוטן, אותה מדינה בודהיסטית נפלאה ומאושרת, ברגשות החיוביים הם במקום 42, ובמדד הסיפוק מהחיים (2015) במקום ה-82. וצרפת, שראינו אותה במדד האושר כ-25 מקומות מתחת לישראל, במדד הרגש החיובי היא כ-35 מקומות מעליה.

על הפער בין מדדי האושר בישראל

כדי לתת המחשה ויזואלית לסיפור הזה, יצרתי מדד חדש שמבוסס על חישוב הפער בין המקום של המדינה בדירוג האושר לשנה מסויימת, לבין הדירוג (שלא פורסם) במדד הרגשות החיוביים לאותה השנה. בצד ימין של הגרף מדינות שבהן הרגשות החיוביים גבוהים יותר מאשר הסיפוק הכללי מהחיים. במרכז הגרף מדינות בהן אין הרבה פער בין הרגשות החיוביים לסיפוק. ובצד שמאל מדינות בהן הפער הפוך – התושבים מסופקים מאוד, אבל לא חווים רגשות חיוביים.

גרף: גובה העמודה מציין את הפער בין המיקום של המדינה במדד האושר לבין המיקום של אותה מדינה במדד הרגשות החיוביים.

בכל שנה, הגרף הזה מציג תמונה שונה. רמת הסיפוק הכללי לא משתנה כל כך מהר אבל הרגשות החיוביים משתנים משנה לשנה. אבל יש מדינה אחת מאוד עקבית ומאוד קיצונית במדד המסויים הזה שיצרתי. בכל שנה שבדקתי בישראל יש פער עצום בין הרגשות החיוביים (הנמוכים והמעטים) ורמת הסיפוק (הגבוהה) של הישראלים. מה קורה כאן?

זה דורש ניחוש מושכל. עד שנת 2023 ישראל היתה בסך הכל מדינה די מצליחה מבחינה כלכלית, עם רווחה ושירותי בריאות טובים. דמוקרטיה ליברלית עם חופש ביטוי ושמירה יחסית על זכויות של מיעוטים. כמובן שהסקרים לא כוללים את הפלסטינים ברשות הפלסטינית, שיש לה סקר נפרד והתוצאות שם עגומות בהרבה. אבל הם כן כוללים את המיעוטים אזרחי ישראל.

בשביל היהודים, אפשר להבין למה הסביבה שנוצרה כאן מתאימה להגדרה "החיים האפשריים הטובים ביותר בשבילך". עד לפני דור או שניים אבותינו חיו בתור מיעוטים נרדפים ואף נרצחו בהמוניהם. ישראל היא מקום בו אפשר לדבר עברית, לחיות חיים יהודיים מלאים או חלקיים, ולהרגיש בבית. עיתון "הארץ" על תפוצתו הדלה מטעה מאוד כשהוא נוטה להשוות בין ישראל למדינות כמו פינלנד או דנמרק. רוב הישראלים לא רוצים להיות מיעוט קולני בארץ קרה, בירוקרטית, מסודרת, ויפה באירופה ולחשוש מאנטישמיות. ישראל היא מקום מצויין בשביל יהודים. כן, צפוף וחם כאן. אבל זה שלנו.

בשביל ערביי ישראל המצב שונה, אבל התוצאה דומה. גם נקודת ההשוואה שלהם אינה אירופה. הם חושבים על הרשות הפלסטינית, עזה, לבנון וירדן – היכן שבני עמם מפוזרים. אני מקווה שאני לא טועה מאוד, ובבקשה תקנו אותי. למרות הקשיים הידועים, אזרחי ישראל הערבים נהנים מהרבה דברים שתומכים בסיפוק כללי מהחיים. רמת חיים כלכלית גבוהה, הזדמנויות בהשכלה גבוהה, אוטונומיה תרבותית ושפה ערבית, חופש תנועה, מערכת בריאות זולה מאוד (ותעסוקה איכותית במערכת הזו, שחצי מעובדיה ערבים). ובניגוד לאחיהם הפליטים, הם יושבים על אדמתם ומקיימים חיי משפחה וחברה בערבית ושומרים על זהותם האתנית והתרבותית. זה כניראה לא כל כך רחוק מההגדרה "החיים האפשריים הטובים ביותר". בניכוי היהודים וגזענותם, חייהם באמת לא רעים כל כך.

גם בהשוואה בין דורית, אני חושב, יש כמה דברים שמאפשרים ליהודים ולפלסטינים ישראלים לתפוס את החיים עכשיו כטובים למדי. החיים בכפר פלסטיני תחת השלטון הטורקי לא היו טובים יותר מהחיים בכפר יהודי בפולין. בשני המקרים מדובר בעוני מרוד ממש, עבודה קשה, והיעדר ריבונות ועצמאות. גם החיים במחנה פליטים, בגטו או תחת שלטון צבאי הם לא מקור לגעגוע רומנטי. החיים בישראל המודרנית, הטכנולוגית, עם מדיניות הרווחה הבריאות והחינוך נתפסים כשיפור גדול לעומת מה שהיה פעם. באופן יחסי לכל מה שהמשפחות שלנו זוכרות, אלה חיים חופשיים ומוצלחים.

כמו שכבר כתבתי, הסיפוק הכללי מהחיים אינו דומה לרגשות חיוביים ושליליים. כשמפנים את תשומת הלב לזרם הרגשות שאנחנו חווים, מתבררת תמונה שונה לגמרי. כאן אנחנו חווים את ההשפעה של היחסים הבינאישיים, האלימות, הגזענות, ורמת הלחץ. אנחנו לא חווים מספיק מנוחה, כבוד, חיוכים ועניין. גם יהודים וגם ערבים חווים מעט מדי רווחה רגשית באופן יומיומי.

מסתבר, אם ככה, שאפשר לחשוב שהחיים בסך הכל טובים, אבל בפועל לא ממש להנות בהם.

מה קורה בעקבות המלחמה?

אני מחכה בקוצר רוח לראות את תוצאות הסקרים של 2024. אבל יש לנו כבר רמז מתוך תוצאות הסקר של 2023 שחלקו הגדול התקיים אחרי אוקטובר. כלומר, הסקר התקיים אחרי השבעה באוקטובר, אבל לפני שהעוצמה והמשך של המלחמה התבררו במלואם.

בסקר האחרון הזה ישראלים הפסיקו לדווח שאלה החיים הטובים ביותר האפשריים. מהמקום השני, צנחנו בבת אחת למקום 21. זו צניחה מאוד גדולה בשנה בודדת במדד שנחשב עקבי. גם בשאלון הרגשות החיוביים היתה ירידה. בשאלון זה היינו נמוכים למדי כבר קודם. אבל צנחנו לתחתית הטבלה.

יש עוד שאלון שלא נגעתי בו עד כה, ועוסק ברגשות שליליים. זה שאלון ששואל באיזו מידה הרגשנו כעס, דאגה ועצב ביום מסויים. במדד זה ישראל עלתה לראש הטבלה – המדינה עם הכי הרבה רגשות שליליים בעולם בשנת 2023. זה לא צריך להפתיע אף אחד. גם בעבר, מדינות שחוו מלחמה דיווחו על רמות מאוד גבוהות של רגש שלילי. אין אדם בישראל שלא מושפע מהאירועים. שלא מכיר מישהו שנפגע. שלא ישב באזעקות או גרוע מזה. אז אם הרגשתם בשנה האחרונה דאגה, חרדה, עצב, יגון, כעס וזעם, דעו שאתם לא לבד. לפי הסקר מצב הרוח הכללי בחברה הישראלית גרוע מאוד.

אתיקה, אושר, ומשמעות החיים

לסיכום הפרויקט הקטן הזה אני רוצה להציע מבט רחב יותר על שאלת האושר. שאלוני האושר במחקר הבינלאומי מספקים תמונה מוגבלת שנשענת על הרעיון שיש לבני אדם ידיעה ישירה של מצב האושר שלהם, ושהם יכולים לדווח עליה. לכאורה, מה יכול להיות לא נכון בזה? אנחנו רואים מהנתונים עצמם שזו גישה בעייתית. בישראל לפחות יש ממש התנגשות בין היעדר הרגשות החיוביים לבין רמת הסיפוק המדווחת.

האם אדם שאומר שהוא מאושר הוא באמת מאושר? האם מי שאומרים שאלה החיים הטובים ביותר שאפשר לחיות באמת חיים את החיים הטובים ביותר שאפשר לחיות? או שאולי זה כשל של הדמיון לגבי מה הם החיים הטובים ביותר האפשריים?

מדד הרגשות החיוביים הוא במידת מה מדוייק יותר, אבל עדיין בעייתי. הוא עוקב, או מנסה לעקוב, אחרי החוויה שלנו. הוא תופס יותר טוב את איך אנחנו באמת מעבירים את היום, אבל הוא עדיין לא עוסק לגמרי במה שמשמעותי בחיים אלא נותן משקל יתר למה שנעים.

השאלות המעניינות יותר אינן לגבי מה שנעים, אלא לגבי עניין וכבוד. כאן זה מתחיל לגעת בערכים שהופכים את החיים לבעלי משמעות וראויים. זה גם נעים, אבל לא רק נעים. כשמכבדים אותנו זה נוגע בנו באופן עמוק, ועוזר לתחושה של שייכות וקשר. כשאנחנו מתעניינים במשהו זה לא סתם הרגשה נעימה, אלא מניע לפעולה וגורם לחיינו להרגיש משמעותיים ומספקים.

מה שחסר באופן מאוד בולט בסקרים האלה זה המימד האתי של החיים המאושרים. פעולה נדיבה, סולידריות, וויתור על האינטרס האישי, חמלה וחברות – אלה דברים שהופכים את החיים לראויים ורבים מסכימים שהם קשורים באופן הדוק לשמחה ואושר. לכל הפחות יש תרבויות, כמו התרבות הבודהיסטית, שבהם הדברים מנוסחים ככה.

האם נוכל לשאוף להחזיר למרכז השיח את האתיקה של חיים מאושרים? יש לנו בישראל שורשים בתוך שיח כזה – קראו לזה פעם חברת מופת או אור לגויים. מרוב חרדה ורצון לשרוד השנה הזו ריסקה משהו, ביודעין או שלא ביודעין, בנאמנות שלנו לאמת ולמופת. לא נוכל להיות מאושרים באמת כשכל האנרגיה הולכת לשרידות ומאבק אלים. עלינו להמשיך לשאוף אל הדברים שהופכים את החיים לראויים, ולכן למאושרים ומשמעותיים. אנחנו זקוקים לתמהיל נכון של צדק, סולידריות, שייכות, חמלה, חברות, וויתור, אי-אלימות, כבוד, והקשבה.

לא סביר שנוכל לוותר על השייכות לקבוצה האתנית ועל הגנה עצמית. אנחנו גם זקוקים לתחושה של צדק, שכולל רדיפה ואפילו פגיעה מסוימת במי שפגעו וחיללו את היקר לנו מכל. אבל זה יהיה אסון עצום אם נסתפק רק בזה. זו קרקע רעועה לבנות עליה משמעות ואושר. אנחנו זקוקים לעוד הרבה רכיבים שהזכרתי קודם ואפשר לסכמם פשוט כמוסריות. השנה הזו היתה כישלון קולוסלי בתחום המוסר: הן מבחינת היחס הישראלי לחטופים והן מבחינת היחס לתושבי עזה. לישראל לא תהיה תקומה בתור חברה שמושתתת רק על שייכות אתנית, עליונות, ואלימות. כל בר דעת יודע שזו אתיקה נבובה שלא מובילה לאושר ולא תחזיק לאורך זמן. אפילו אם ננצח במלחמה, כשלנו כחברה וכמדינה. לא מאוחר מדי לתקן. לא מאוחר מדי להחזיר לחינוך ולשיח הציבורי את הערכים האלה. ולהעיף מראש הפירמידה השלטונית וממוקדי הכוח את כל מי שמתכחש להם.

הערת שוליים:

1. המדד עצמו משקלל תמיד שלוש שנים אחרונות. כלומר מה שפורסם בשנת 2024, מתייחס לשנים 2021-2023. לכן כותרות העיתונים דווחו בחדווה שאנחנו במקום חמישי בעולם. ↩︎