נתונים מדאיגים על תפוצת דיכאון אצל צעירים
אני בקונגרס של האגודה האירופאית ל CBT ומקשיב לפרופ' מארק וויליאמס הדובר המרכזי. (מארק יהיה אורח שלנו ביום שישי הקרוב במרכז הבינתחומי הרצליה).
עשור אחרי עשור, גיל ההתחלה של דיכאון הולך ויורד. אם זה היה פעם סביב גיל 30, זה היום בגיל 13-15. זה מה שרואים בשקף שמציג נתונים דומים מארה"ב ואנגליה, מתוך ההרצאה של פרופ' וויליאמס.
אפיזודה של דיכאון זה סוג של בעייה שללא טיפול נוטה לחזור. רוב הסובלים מדיכאון אינם מטופלים, ולכן אפשר להסיק מזה שאנשים "מבלים" היום תקופות חיים ארוכות יותר עם דכאון מאשר בעבר. במילים אחרות, פעם לפחות היה לך יחסית נחמד עד גיל שלושים, שם היתה מתחיל הבלאגן. היום הבור מגיע הרבה יותר מוקדם.
מחקרים מעריכים שבשנות השישים הסיכוי לדיכאון מתחת גיל 35 היה 2%. היום, לאמריקאי ממוצע סיכוי של 15% לסבול מאפיזודה של דיכאון ברמה קלינית עד גיל 35. זה המון. והנפוצות של דיכאון גדולה הרבה יותר מעל גיל 65.
דרך אחרת להסתכל על זה: בכל שנה נתונה 6% מהאוכלוסיה סובלת מדיכאון. לשם השוואה, סכיזופרניה, שהיא מחלה קשה לטיפול וצורכת משאבים רבים קיימת בכל שנה אצל קצת יותר מ 0.5% מהאוכלוסיה.
6% מהאוכלוסיה בישראל זה כמעט חצי מליון איש. פסיכולוג קליני מאסכולה הדינמית אמור להקדיש בערך שנתיים לטיפול במטופל בודד, ובממוצע יטפל ב 20 מטופלים בשבוע. בקצב הזה, אנחנו זקוקים ל 48,000 פסיכולוגים שיעסקו אך ורק בדיכאון. בישראל, בה שיעור הפסיכולוגים הוא מהגבוה בעולם, יש בערך 9000 פסיכולוגים. לא קרוב אפילו לענות על הבעייה.
הטיפול בדיכאון מצריך כמות של פסיכולוגים דינמיים שלא קיימת, ולא תהיה קיימת לעולם. וזאת עוד בלי לדבר על היעילות של טיפול דינמי עצמו. אם היה אפשר להציע סדרת טיפולים קצרה מבוססת מחקר היה צריך 8000 מטפלים לדיכאון (בהנחה שמטפל CBT מקדיש שליש מהשנה למטופל בודד). גם זה לא יקרה בקרוב.
טוב יותר יהיה לזהות את ההתחלה המוקדמת הזו, ולנסות למנוע אותה מלכתחילה. אם היינו מלמדים בבית הספר היסודי מיומנויות רגשיות וקוגניטיביות, היינו יכולים לחסוך הרבה סבל אצל המתבגרים. אם היינו מתאימים את בתי הספר לצרכים הרגשיים והתפתחותיים של המתבגרים, היינו יכולים להפחית את הסיכון לדיכאון ובעיות נפשיות אחרות.
דרוש לנו שינוי ברמת המדיניות הציבורית, ואני מקווה שהרפורמה בבריאות הנפש לוקחת את זה בחשבון. טיפולים קצרי מועד כמו MBCT לדיכאון יכולים להוות אלטרנטיבה מבוססת מחקר, זולה ויעילה. תוכניות מניעה הן באמת הדבר הנכון ביותר לעשות, אך בינתיים אין שום תמריץ כלכלי לייצר אותן.
