דמיון ודימוי בהדפס
תסתכלו על העצים בעומק התמונה ותראו שהם עשויים מארבעה גוונים של אפור. ישנו המשטח הלבן של האור, אפור בהיר, אפור כהה יותר, וקוים כמעט שחורים. זו תוצאה של תהליך צריבה הדרגתי בחומצה. בכל שלב נוצר אפור בעצמה אחרת. התמונה כולה עשויה מחמישה גוונים.
קשה לתפוס את המלאכת שעומדת מאחורי מה שנגלה לעין ביצירת אומנות. זו כבר קלישאה אבל יש לחזור עליה שוב ושוב – בעולם הצילום הדיגיטלי ברירת המחדל של הדימוי היא היותו מיידי. רק שניות עוברות בין הלחיצה על כפתור הצילום והפרסום שלו. העין מחליקה עליו לרגע ועוברת הלאה, לדימוי הבא.
לצלם לוקח כמה שניות. להביט בצילום לוקח כמה שניות, והלאה לדבר הבא. אבל כדאי להרהר לפעמים בפער העצום שמשתרע בין יצירה בעצם תוכן לצריכה שלה. הנה, מאמר קצר כמו זה, שודאי ייקח לי שעה שעתיים ללטש, ייבלע על ידיך תוך דקות ספורות.
הכנת ההדפס הזה ערכה 16 שעות. מבחינה כלכלית זה הופך את הפעילות הזו לחסרת תוכלת. מעטים מוכנים יהיו לשלם 2000 ש"ח כדי לרכוש עבודה כזו – מה שיחזיר את העלות המינימלית של הזמן, החומרים, והידע. היא לא למכירה, אגב. זה רק תרגיל מחשבה: נניח ששילמת סכום כזה והעבודה היתה מונחת על השולחן שלך עכשיו. האם זה לא היה משנה את מידת העניין וההשקעה בהתבוננות בה? יצירות אומנות נוצרות לאט. מאוד לאט. כדאי גם להתבונן בהן ככה.
אני מאוד מרוצה מההדפס הזה מהבחינה הטכנית. האתגר הגדול ביצירת דימוי כזה הוא שצריך לדמיין את התוצאה הסופית בלי לראות את השלבים. זה מאוד שונה מציור.
כשמציירים מניחים כתם על נייר והמוח מקבל פידבק ויודע שהכתם נכון, או עקום, או אפור מדי, או בהיר מדי. לפי הפידבק הזה אפשר לתקן ולהוסיף ולגרוע. אבל כדי להניח בכלל את הכתם צריך מידה של יכולת ניבוי. היכולת הזו משתפרת עם הנסיון, ואתה יודע מראש איך לתכנן את הכתמים והקוים.
טכניקות מסוימות כמו ציור בשמן מאפשרות לתקן שוב ושוב את מה שנשקף מהמשטח המצויר. טכניקות אחרות, כמו רישום בדיו, הן חסרות רחמים. קו שלא הונח במקום הנכון יישאר שם לנצח. רישום כזה דורש מידה גדולה של יכולת ניבוי אינטואיטיבית. המוח, במהירות רבה, חייב לדמיין מה תהיה התוצאה הנכונה ולתקן את הקו תוך כדי תנועה. זה מאוד מספק כשזה מצליח.
הדפס הוא עולם אחר בכלל. בהדפס פעולת הניבוי הופכת למסובכת ומאתגרת פי כמה כי ההדפס הוא עבודה על עוור. לפני שראיתי מה יוצא על הדף המודפס, עבדתי לפחות חמש שעות בלי לקבל פידבק ישיר. כיסיתי חלקים של הלוח וצרבתי אותם וידעתי שכל צריבה תיצור שכבה אפורה בהדפס הסופי. כל מה שראיתי זה כתמים חומים על לוח נחושת, כתמים אחידים שלקראת הסוף מכסים כמעט את כל הלוח כולו בשכבה אחידה של חום. מה שהעין רואה זה זפת.
רגע החשיפה היה קסום. קצת כמו פיתוח של פילם בעולם הישן של הצילום. הנייר יוצא מהמכבש הפוך, והפיכתו היא רגע של גילוי והתגלות. הנה יער. הנה גוונים. הנה משהו נולד. מתוך הזפת נגלה היער. מתוך כתמי אור נגלית המציאות.