מיינדפולנס ורצון חופשי
דברים לזכרו של אורן ארגז
בשנת 2018 התבקשתי לכתוב מאמר לגליון מיוחד של כתב העת Journal of Buddhist Ethics שעסק ברצון חופשי. התחלתי לכתוב על איך הנושא של רצון חופשי מתגלם בתוכניות וקורסים למיינדפולנס כפי שאנחנו לומדים ומלמדים במערב.
זה לא שבקורסים האלה מלמדים על רצון חופשי כמושג מופשט מתחום הפילוסופיה. אלא שבזמן שלומדים מדיטציה עוסקים בעקיפין בכל מני דברים שנושקים לשאלות של רצון חופשי. למשל, עוסקים בשאלה האם יש לנו אפשרות לבחור איך להגיב לסיטואציה מסויימת ככה או אחרת. או מה הערך הפסיכולוגי באי-תגובה, ואי-בחירה בזמן שאנחנו מתרגלים מדיטציה. האם אנחנו חופשיים? האם כדי להיות חופשיים עלינו ללמוד לבחור, או שאולי ההיפך, עלינו ללמוד לא לבחור?
התודעה שלי בשנת 2018 כניראה לא היתה פנויה לגמרי לכל זה. לא זוכר למה, אבל באמת התקשתי לסיים את הכתיבה לקראת מועד ההגשה של המאמר. ואז ידעתי מה עלי לעשות: התקשרתי לאורן ארגז.
לא זוכר איפה הכרנו. אולי עשינו את הדוקטורט במקביל עשר שנים קודם לכן. אורן הצטרף להכשרת מורי מיינדפולנס רגע לפני שנעשה מרצה בכיר ואחר-כך פרופסור לחינוך בבית ברל. במהלך השנים שוחחנו המון פעמים, נפגשנו בכנסים, התייעצנו זה עם זה. הוא שפע רעיונות, הבחנות, ומוטיבציה אדירה לשנות דברים מהותיים בתחום החינוך. חשב, כתב ופרסם בלי הפסקה. (שני ספרים בעברית שכתב הם קריאת חובה בתוכניות להכשרת מורים במכללות לחינוך)
אורן מיד התגייס ובלי בעיה כתבנו יחד אם המאמר. הוא מיד חידד את מה שהיה צריך חידוד, הוסיף את מה שהיה צריך להוסיף, והבין את הכוונות שלי שאפילו אני לא הצלחתי לנסח. מוח כביר עם לב במקום הנכון.
היום בבוקר התבשרתי שהוא נפטר. אורן היה חולה ומעל השיחות שלנו בשנה האחרונה האפשרות הזו ריחפה בעדינות. אני חושב שהוא ידע שהסיכוי להחלים לא גדול, והתבונן בזה בפקחון ששמור ליוגים רציניים. הוא היה יוגי רציני. ועדיין מאוד מאוד עצוב אובדן של חבר לדרך.
לקריאת המאמר שכתבתנו יחד:
Federman, Asaf, and Oren Ergas. "The healing paradox of controlled behavior: a perspective from mindfulness-based interventions." [PDF] Journal of Buddhist Ethics 25 (2018): 715-740.