מיינדפולנס להפרעת קשב עם ילדים

האם אפשר ללמד מדיטציה לילדים עם הפרעת קשב? ניצני מחקר מציעים שאולי זה אפשרי. נחכה כמובן לתוצאות הסופיות [לינק למאמר]. המחקר הוזכר בפרק חדש בסדרה עוסקת בתרופות הניתנות לילדים בבריטניה. בפרק הראשון אפשר לראות מה קורה כשפרופ' סוזן בוגלס מאוניברסיטת אמסטרדם מנסה ללמד שישה ילדים עם ADHD לתרגל מדיטציה במשך שתי דקות כדי לבדוק אם אפשר להוריד להם את הריטלין. אם זה לא היה מלחיץ, זה היה אפילו די משעשע.

תוכנית הטלויזיה של BBC1 מלווה את הילדים במשך שישה שבועות, מהרגע בו המנחה כריס ואן-טולקן פוגש אותם בבתים שלהם ורואה את מידת האימפולסיביות, חוסר השקט והקופצנות ועד למפגש האחרון בו מצליחים לשבת בשקט בלי לזוז כמה דקות. התוכנית מקסימה, והילדים מקסימים. קשה להבין בדיוק עד כמה ההתערבות היתה באמת מוצלחת לכולם. אבל בשביל חלק מהילדים זה כניראה עבד. לקראת הסוף אחד הילדים מחליט ללכת לבית הספר בלי ריטלין ואומר כמה זה היה מדהים להיות הוא עצמו ולא מישהו אחר, וכמה הוא שמח שיש לו תיאבון בארוחת עשר. הילדה הקופצנית ביותר הצליחה לשבת ולחכות 2 שתי דקות בלי לזוז למרבה ההתרגשות של אמא שלה, שגם היא הצליחה לשבת בלי לזוז כמה דקות.

כריס ואן טולקן שמגיש את הסידרה הנחמדה הזו הוא בעצמו רופא. הוא לקח על עצמו לקדם אג'נדה של הפחתת שימוש בתרופות בבריטניה, והסדרה הקודמת שלו עסקה בין השאר בנטילה מוגזמת של תרופות נגד כאבים, ובטיפולים תרופתיים לדכאון.

זו כמובן רק תוכנית טלויזיה ולא מחקר אקדמי מוקפד, אבל השילוב בין היותו של כריס רופא, לבין היותו חלק מהשידור הציבורי בבריטניה (שאינו ממומן מפרסומות ואינו נתון ללחצים כלכליים מסחריים), מאפשר להציג עמדה נקייה יחסית. האחריות שלו כרופא מונעת מהתוכנית להתדרדר לסקירה של טיפולים הומיאופתיים, צמחיים, או סתם שרלנטיים כמקובל בתוכניות הבוקר. הוא נשאר בתחום של העובדות המדעיות המוכרות במחקר, ועדיין מאתגר את חברות התרופות ונסמך על הגופים הציבוריים ברפואה. זה לא סתם שגאוות הבריטים נשענת על מערכת הבריאות הציבורית העצומה שלהם, ועל הטלויזיה הציבורית.

הפרק הנוכחי עוסק באופן משונה בשתי תרופות לא קשורות: פראצטמול (אקמול) ומתילפנידט (ריטלין). לגבי שתיהן התוכנית מציגה כמה עובדות פחות ידועות:

ידוע למשל שריטלין עובד לטווח הקצר, והמחקר מראה שהוא עוזר לילדים עם הפרעות קשב וריכוז (ADHD). אבל רוב המחקרים מסתפקים בתקופה של כמה שבועות כדי להגיע למסקנות. לפי מה שהוצג שם, התועלת בטווח הארוך מוטלת בספק, ומטא-אנליזות של המחקר מציגות תמונה בעייתית לגבי שימוש ארוך טווח בתרופה.

את התועלת של התרופה חייבים תמיד לשקול לעומת תופעות הלוואי שבמקרה הזה אינן קלות בכלל. שינויים בתחושת העצמי או באישיות ("אני מרגיש לא כמו האני האמיתי שלי"), ירידה בתיאבון וקשיים בשינה הם חלק מתופעות הלוואי. אצל ילדים ירידה בתיאבון ופגיעה בשינה הם כניראה הגורמים לכך ששימוש ממושך במתילפנידט (ריטלין) יכול לעכב את הגדילה בכ 2 סנטימטר בממוצע. זה הרבה, כי זה ממוצע בלבד, ואצל ילדים מסויימים זה יכול להיות אפילו יותר. כאמור, מדובר על שימוש ממושך, ולא על תקופה של כמה שבועות או חודשים. מנגד, לא ברור ששימוש ממושך בכלל עוזר לילדים לאורך זמן.

הרגשתי איך אני מפסיק לחבב אותם

לאור המחיר הזה, אין פלא שמחפשים אחרי אלטרנטיבה טיפולית לא תרופתית בשביל ילדים עם הפרעת קשב וזו הסיבה שהתוכנית סקרה את קורס המיינדפולנס של סוזן בוגלס. מה שבלט בקורס שלה היה החשיבות של ההורים בתוך התהליך. למעשה מדובר בקורס שמועבר במקביל להורים ולילדים, ואח"כ בשיתוף שתי הקבוצות. ברור שהרבה מהמצוקה סביב הפרעות קשב היא של ההורים ושל המטפלים והמורים בבתי הספר. כמו שכריס בעצמו אמר אחרי המפגש הראשון הזוועתי עם הילדים – "הרגשתי איך אני מפסיק לחבב אותם, ומפסיק לרצות לעזור להם". זה מה שבקלות קורה למורים, הורים ומטפלים שנמצאים לאורך זמן במחיצת מישהו שמאתגר את הגבולות, מפריע לסדר החברתי, לא משתתף, תוקפני, קופצני, אסוציאטיבי ואימפולסיבי. זה חמוד במשך חמש דקות, ומתיש במשך שעתיים. לכן התגובה השגורה ביותר היא כעס ועונשים. וזה כמובן לא עוזר לילדים שבעצמם סובלים מהמצב (למרות שהם לרוב לא מראים את זה, אלא מציגים קופצנות ועליצות אין קץ).

הדבר השני שבלט בתוכנית היה השיפור שהתרחש בהתקשרות בין האמהות לילדים ולילדות. אחת האמהות אמרה אחרי סוף הקורס שפתאום היא יכולה להיות עם הבן שלה במשך יותר זמן, ולמרות שהיא חשבה בעבר שהיה להם קשר טוב, היא מבינה עכשיו עד כמה האיכות של הנוכחות שלה לא היתה שלמה. לאיכות הקשר הזו יש שני צדדים כמובן. גם ההורה וגם הילד צריכים להיות מסוגלים לעצור, לשהות ולהיות נוכחים. אם צד אחד נעדר, זה מתפרק.

הפרעת קשב היא הפרעה בוויסות – ומי שמלמד את הילדים לווסת את הקשב זה ההורים החל מגיל אפס. אני לא רומז כאן שהפרעת קשב היא אשמת ההורים, חס ושלום, אבל שמספיק שיש נטייה קטנה לאימפולסיביות אצל הילד ונטייה קטנה לפיזור דעת או תגובתיות אצל ההורה והפער שנפתח יכול להתפתח להפרעה שמפריעה לתפקוד. לכן כל כך חשוב שכל התערבות טיפולית תכלול שינוי של ההתנהגות והקשב של ההורים יחד עם השינוי אצל הילדים. ריטלין הוא פיתרון מקומי, מיידי, לטווח הקצר. למידה ושינוי התנהגות וקשר יהיו פתרונות עם טווח השפעה עמוק ורחוק יותר. עד כאן על ריטלין ומיינדפולנס. מכאן התוכנית עסקה ב… אקמול.

אקמול כתרופה לויסות רגשי

התפקיד של ההורים בפיתוח יכולת הויסות של הילדים בולט אפילו ביחס לאקמול, שכיכב בפרק. איזה הורה לא נתן לילד שלו אקמול כשזה סבל מכאב או מחלה? אבל כשאנחנו עושים את זה כפתרון לכל תחושה גופנית לא נעימה אנחנו מלמדים את הילדים החמודים שאי נוחות גופנית זה דבר שאי אפשר לסבול.

כשילדים מתחילים לבקש סירופ כשהם לא נרדמים, או שיש להם שריטה או קצת חום זה סימן שהם לא מצויידים בכלים להתמודד עם אי נוחות. התפקיד שלנו כהורים הוא ללמד אותם מגוון של אסטרטגיות. ואת האקמול אפשר לשמור למקרים הקיצוניים ביותר, כי המטרה שלו היא להפחית מצוקה בזמן מחלה וחום, ולא למנוע כל אי נוחות. גם אצלנו בבית לא אוהבים לראות את הילדים מיבבים במיטה עם כאבי חום, ואנחנו שומרים את התרופות למקרים האלה פעם בשנה-שנתיים.

לגבי הורדת חום, היה מעניין לשמוע גם מרופא ילדים מומחה וגם מהמלצות משרד הבריאות:

א) החום בעצמו הוא אסטרטגיה גופנית בריאה להתמודדות עם זיהומים, ולכן לפעמים עדיף להשאירו – אבל לא יותר מ5 ימים ולא מתחת לגיל שלושה חודשים.

ב) הורדת החום בעצמה לא בהכרח תמנע תופעות חום כמו פרכוסים.

ג) חום זה לא מחלה, ולכן לא צריך לטפל או להוריד אותו. צריך להשתמש בתרופה כדי להוריד חום רק אם החום מעורר מצוקה אצל הילד.

הכמות המפלצתית של סירופ שנותנים בבריטניה (וגם בישראל, אני משער) היא כניראה מוגזמת ומושפעת גם מחוסר הנוחות שלנו להיות במחיצת סבל של ילדים, חוסר הסבלנות שלנו כי אנחנו הורים עסוקים שאין להם זמן להפסיד עבודה בכל פעם שיוצאת שן, וגם מהזמינות של התרופות בעטיפותיהן הורודות והמקסימות. למרות שאקמול היא תרופה יחסית תמימה, היא עדיין תרופה ועדיף לא לקחת ממנה מינונים מיותרים.

לצפייה, למי שיש לו גישה לטלויזיה בריטית (זה חסום מחוץ לבריטניה):
https://www.bbc.co.uk/programmes/b0b4jjq3