מזמור לעת משבר

ביצוע מרגש לחלק הראשון של "תהילים 42" מאת מנדלסון של תלמידי בית הספר תלמה ילין. שווה להקשיב. אני לא יודע אם זה בכוונה, אבל הטקסט עצמו רלוונטי מתמיד עכשיו. קודם הקשיבו, ואחרי אם יש לכם כוח, הוספתי כמה מילים. חלקן ממש עתיקות.

בגרמנית, למי שרוצה לשיר יחד

Wie der Hirsch schreit nach frischem Wasser,
So schreit meine Seele, Gott, zu dir.

כְּאַיָּ֗ל תַּֽעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֚ן נַפְשִׁ֨י תַֽעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים

הפרק כולו הוא שיר כאב ותקווה שמצביע על האפשרות להתעורר מהקושי על-ידי הקושי. הוא מזכיר שאפשר למצוא הכרת תודה בזמנים של שחיקה ומשבר. הכרת התודה הזו היא הדרך אל האלוהים, שבתחילת השיר מוצג כמי שנעלם ולא מראה את פניו. דווקא הקושי, והמלחמה הפנימית, הם שמזכירים את האפשרות להכרת תודה ואת האפשרות להיזכרות ביופי שיש בעולם. כמו הלוטוס שפורח מתוך הבוץ, ככה היופי והכרת התודה, שהם ההיזכרות באלוהים, פורחים מתוך הנפש השחוחה.

האתגר האמיתי, אומר המשורר, הוא לא הצרה החיצונית עצמה אלא האויבים הפנימיים: הביקורת העצמית, ההלקאה, הפיקפוק בכוחות שלנו. האויב הוא הקול הפנימי שמלגלג וטוען "אתה עזוב, בודד וחסר כוחות!". זה כמו החץ השני עליו לימד הבודהה. המציאות מאתגרת וקשה, אבל הביקורת הפנימית קשה ממנה. לא רק שנפגעת מחץ, אתה דוקר את עצמך פעם שנייה עם המחשבות המדכאות על כך שאינך ראוי.

אנחנו נתבעים להתמודד עם אויבים מבחוץ, עם וירוסים ומשבר כלכלי. אבל גם מגלים את דלדול המשאבים הפנימיים. בבידוד. בהסגר. בסיר המבעבע של המשפחה. בתוך התודעה שלי עצמי אני מגלה אויבים בדמות חרדה, האשמה, מרירות, בדידות והלקאה עצמית.

איך נתגבר על האויבים הפנימיים? מי שבא לעזרתנו הן השירה, הטבע, המוסיקה והאומנות. ההזכרות ביופי מתעוררת בגלל הקושי ומביאה להכרת תודה ושמחה, שמובילים אל הדרך מהארצי אל האלוהי.

הנה המזמור עם הפרשנות שלי לפסוקים

כְּאַיָּ֗ל תַּֽעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֚ן נַפְשִׁ֨י תַֽעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים

הנפש עורגת למשהו אחר, שמיוצג במסורת על-ידי המסתורין של אלוהים. זו הדמות האניגמטית, שאין לראותה, שאין לדעת אותה בחושים, חובקת כל ונעלמת. אנחנו כמהים לאבא שיציל אותנו מעצמנו. משהו גדול יותר מהאישיות והפסיכולוגיה שלנו, וכואבים לגלות שהוא לא מגלה לנו את פניו החשופות ולא מציל אותנו דווקא בזמנים של קושי.

צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י | לֵֽאלֹהִים֘ לְאֵ֪ל֫ חָ֥י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֜אֵֽרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים
הָֽיְתָה־לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֖חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּֽאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כָּל־הַ֜יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ

המשורר משתוקק למשהו שהוא עצמו יודע שאינו אפשרי – לראות פני אלוהים. הוא, כמונו, חי בעולם בו צרות מתרחשות ואלוהים לא מראה את פניו, לא מציל אותנו בקסם ונסים, ולא דופק בדלת כדי להביא תרופה ונחמה. הבכי אמיתי. דמעות יומם ולילה.

אֵ֚לֶּה אֶזְכְּרָ֨ה | וְאֶשְׁפְּכָ֤ה עָלַ֨י | נַפְשִׁ֗י כִּ֚י אֶֽעֱבֹ֨ר | בַּסָּךְ֘ אֶדַּדֵּ֗ם עַד־בֵּ֥ית אֱלֹ֫הִ֥ים בְּקֽוֹל־רִנָּ֥ה וְ֜תוֹדָ֗ה הָ֘מ֥וֹן חוֹגֵֽג

אבל לפעמים אנחנו מרגישים בנוכחות של השמחה והנחמה בכל זאת. זוכרים? עכשיו בבית, בבדידות, אנחנו נזכרים ומזילים דמעה על הימים בהם יצאנו בחופשיות וצעדנו יחד. דרך המפגש האנושי הפשוט הרגשנו מחוברים אל משהו גדול וחגיגי. טיילנו יחד. ישבנו בריטריטים יחד. למדנו יחד. דברים פשוטים. חגיגה של חיים.

יכול להיות שנחגוג את הפסח לבד, או במשפחה המצומצמת, וכמו המחבר העתיק שנזכר בימי החגיגות בבית המקדש, אנחנו ניזכר בעצב בימים שעשינו את כל הדברים האלה יחד.

תְּהֽוֹם־אֶל־תְּה֣וֹם ק֖וֹרֵא לְק֣וֹל צִנּוֹרֶ֑יךָ כָּל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְ֜גַלֶּ֗יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ

זכרון הימים השמחים מעורר את הכאב. ומה נעשה בהעדר הצלה, ובלי אבא טוב שמגן ושומר? הכאב עצמו הוא זה שמעורר את התודעה. המשורר הגדול הזה מזהה לעומק את כאב הלב של הבדידות ותחושת הנטישה. בלילה המטאפורי שמשכיח מאיתנו את היפה בעולם. התודעה אפלה, ותהום לתהום זועקת. גלים של חרדה מגיעים זה אחרי זה. הוא לא חוסך בדרמה! בימים כתיקונם אולי היינו מחייכים על זה. אבל עכשיו כולנו יודעים על מה הוא מדבר.

יוֹמָ֚ם | יְצַוֶּ֬ה יְהֹוָ֨ה | חַסְדּ֗וֹ וּ֖בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה עִמִּ֑י תְּ֜פִלָּ֗ה לְאֵ֣ל חַיָּֽי

בעבר, כשהשמש זרחה ויצאנו החוצה, הרגשנו את החסד האלוהי. או שלפחות עכשיו, אנחנו נזכרים כמה טוב היה. עכשיו, בלילה, בזמן האפל, חסדו של האל לא שופע עלינו. אז נותרת לנו השירה והתפילה. כאן בעצם מתחילה ההזכרות. דווקא הקושי הוא שמזכיר את המשאבים, והזכרון מצית תנועה שיש בה גם כאב וגם נחמה.

אֱֽלֹהַ֗י עָלַי֘ נַפְשִׁ֪י תִשְׁתּ֫וֹחָ֥ח עַל־כֵּ֗ן אֶ֖זְכָּרְךָ מֵאֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְ֜חֶרְמוֹנִ֗ים מֵהַ֥ר מִצְעָֽר

יותר מזה. מה בעצם מאפשר לנו לזכור את היופי, שמוצג כאן באופן ישיר כיפי הטבע, ההרים והנהרות? הנפש השחוחה, העייפה, המדוכאת היא התזכורת עצמה. כמו הלוטוס שפורח מתוך הבוץ, הקושי מזכיר לנו את המשאבים ואת רוחב העולם. נפשי תשתוחח ועל כן אזכור.

אפשר היה לסיים כאן – הקושי הזכיר לנו את יפי העולם. אבל זה לא הסוף. המאבק עם הקושי ממשיך עם מה שהבודהיסטים מכנים "החץ השני". בזמן של קושי האויב של הביקורת הפנימית (והחיצונית) תוקף מכל כיוון ואומר – הנה עזב אותך האל שלך:

אֽוֹמְרָ֚ה | לְאֵ֥ל סַלְעִי֘ לָמָ֪ה שְׁכַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה־קֹדֵ֥ר אֵ֜לֵ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב
בְּרֶ֚צַח | בְּֽעַצְמוֹתַ֗י חֵֽרְפ֥וּנִי צֽוֹרְרָ֑י בְּאָמְרָ֖ם אֵלַ֥י כָּל־הַ֜יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ

הנה כל מה שלמדת, כל התובנות, כל התירגול, כל ההישגים שהתהדרת בהם, תרגול המדיטציה – כולם עזבו אותך בזמן צרה. נותרת מסכן וחסר שקט. לא מוגן מפני הוירוס ולא מוגן מפני החרדה מפני הוירוס. אויב פנימי שצוחק עלי בעת צרה ואומר "איפה כל החכמה שלך עכשיו?"

וּ֖בַלַּיְלָה שִׁירֹ֣ה עִמִּ֑י תְּ֜פִלָּ֗ה לְאֵ֣ל חַיָּֽי

זו היתה ההתחלה של ההתמודדות עם כוחות האופל – השירה. והמזמור כולו מסתיים עם ההכרה הברורה:

מַה־תִּֽשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י | נַפְשִׁי֘ וּמַה־תֶּֽהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֖אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֜נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי

לא, האל לא עזב אותי, כי עדיין יש בי הכוח למצוא את הכרת התודה, וההזכרות בכל מה שיפה. מה מזכיר את זה? השיר עצמו. או אם תרצו, התפילה. יש אפשרות לראות את היפה והטוב גם בשעה הזו, ולהתנחם. והראייה הזו היא היא קולו של האלוהי. היא השחרור והישועה.

[הכרת תודה היא גם חלק מהמשכנות האלוהיים בבודהיזם, מה שמכונה הדרך שמובילה אל ברהמה. כתבתי על זה עוד כאן >>]

הנה לינק לפסוקים של תהילים מ"ב ברצף >>

הנה לינק לעמוד דאנה חדש למי שרוצה להוקיר תודה באופן חומרי

הנה ביצוע ליצירה השלמה של מנדלסון:

הלוואי שכולנו נהיה בריאים, הלוואי שכולנו נהיה שמחים ושלווים גם בתוך הקושי

נשלח ב בלוג מאמרים עם התגית: , , ,
3 comments on “מזמור לעת משבר
  1. יוסי הגיב:

    נפלא נפלא נפלא

  2. מוניק ממן הגיב:

    אסף היקר שלום
    תודה שאתה מזכיר לנו את כל היופי הזה, קול שמימי בוקע מתוך גוף כל כך אנושי .
    תודה שאתה מצייר שביל ודרך שמזכיר לנו למצוא את הדרך הביתה ,הביית שכל הזמן יושב ומחכה שניראה שהוא פה ממש בגוף שלנו.
    דימוי הלוטוס מזכיר לי שיופי זה קיים בנו בני אדם ."כי האדם הוא עץ השדה"
    תודה שאתה אוסף אותנו ומרחיב לנו את הלב.