שני אמנים צרפתיים ואחד יווני

התערוכה של פיקאסו בטייט מודרן יומרנית כמעט כמו פיקאסו עצמו. היא מתמקדת בשנה אחת בחייו, 1932, הנחשבת לשנה משמעותית מאוד ביצירה שלו. השנה הזו נחשבת ל"שנת הפלאות" שלו והטייט אף יצרו טריילר דרמטי כאילו מדובר בסרט קולנוע מרתק. במציאות, מדובר על שנה אומנותית מאוד פורה אצל אומן שדחף כל הזמן אל הדבר המרגש הבא. הריגוש הזה לא רק שעמם אותי, הוא גם עורר מעין בחילה מוסרית.

פיקאסו הוא כמובן האומן בהא הידיעה של המא ה-20. הוא כל כך ידוע שכבר הפך לקלישאה. ואת התערוכה אי אפשר לראות אלא דרך משקפי הקלישאה, ובמיוחד הציורים המשונים של נשים שהשדיים והעיניים שלהן מפוזרות לכל עבר שהיו החידוש המרגש של שנת הפלאות הזו.

גם מאטיס הוא קלישאה, אבל הוא לא משעמם כמו פיקאסו. מה שמבדיל ביניהם, והיה ברור מאוד בתערוכה, זה שפיקאסו לא כל כך אוהב אנשים ואולי במיוחד – נשים. האגו הענק זורח מכל ציור, ומשמיד בדרכו את האובייקט שהוא מצייר. כמו מאטיס, הוא רוצה להסתכל ואוהב להסתכל, ועסוק באבני הבניין של הראייה והציור. אבל יותר מכל זה הוא אוהב את עצמו וזה מפריע לאומנות לפרוח באמת. מילא כשמדובר בתפוזים וכדים, אבל כשמדובר בנשים שאמורות היו להיות המאהבות שלו קשה גם שלא להזדעזע.

ציורים מוקדמים שלו כמו בתקופה הכחולה נדמים אנושיים יותר, אבל גם זה סוג של תעתוע. פיקאסו השתמש באנשים. וכשהוא בא לצייר משהו אינטימי באמת, כמו את הבן שלו, התוצאה היא כישלון מכני. הציור פשוט לא טוב, רובוטי, הסוס עץ והילד נראים אותו הדבר. אני מעז להשוות לרישום שאני עשיתי של הבן שלי לפני כמה שבועות. מבחינה טכנית, אני רשם פחות מיומן מפיקאסו המוקדם. אבל מבחינה אנושית הרישום שלי עדיף.




בצד אחד הבן של פיקאסו בצד שני הבן שלי

 

אז הנה דוגמה לצייר שיכול להיות במקום הנכון מבחינה פוליטית (הוא היה מתנגד גדול לפאשיסטים, כמובן) גם חדשן אומנותי ופורץ דרך, וגם חרא של בן אדם. אבל אי אפשר להפריד את החרא מהאומנות. זה זעק מכל קיר בתערוכה. פשוט אפשר היה לראות את האטימות האנושית, הוולגריות, האלימות זועקים מהבדים. מה שעבד כל כך חזק בגרניקה, נראה כמו בעיה נפשית בציורים של אהובותיו.

רק ליתר ביטחון שאלתי את הילדים מה הם חושבים והם אמרו שזה מגעיל ולא יפה. אם אתם בלונדון – אפשר לדלג, אלא אם כן אתם רוצים חווייה אינלקטואלית מתוחכמת על צייר מפורסם מדי.

***

הנשגב והאנושי נפגשים

במקביל מתקיימת תערוכה מעניינת במוזאון הבריטי שמפגישה את האומן הצרפתי רודן עם האומן שלדבריו השפיע עליו יותר מכולם – הפסל פידיאס היווני. מפרידות ביניהם כ 2500 שנים, אבל זה לא הפריע לרודן להגיד שפידיאס היה המורה שלו. המוזאון הבריטי ניצל את האוסף היווני שברשותו כדי להעמיד זה מול זה פסלים של שני האומנים הידועים האלה, וברור שליוונים היה משהו שקשה להתחקות אחריו גם עם הטכנולוגיה של המאה ה-19.

נחשו מי היווני ומי הצרפתי

גם זו תערוכה אינטלקטואלית שסובבת סביב רעיון. כולנו הסכמנו שזה רעיון מחוכם ונפלא להעמיד ככה את האומן המודרני מול השראתו העתיקה. אבל זה גם החולשה של תערוכה עם רעיון – קשה לראות דרכה את האומנות עצמה.

התערוכה היא גם הזדמנות נדירה להביט באוסף היווני שמבוסס על אוצרות הפרתנון בצורה חדשה. האוסף מוצג בדרך כלל באגף מיוחד, מואר מאוד, בקצה המערבי של המוזאון. בקיץ הוא מלא בקבוצות תיירים עם מצלמות, וממש קשה להתהלך שם. עכשיו, בתערוכה של רודן, האוצרות האלה מוצגים בתוך אגף התערוכה האפל הדברים נראו קצת אחרת (התערוכה בתשלום, אז יש פחות אנשים).

אחרי שישבתי לרשום קצת את הפסלים הרגשתי שוב את החיבור לתרבות עתיקה, או יותר מזה, לאומנים שיצרו את הפסלים והתבליטים הנפלאים האלה. בני אתונה עצמה צפו בהם מרחוק בלבד – כי הם היו ממוקמים בחלק העליון של מקדש אתנה המפואר. היום אנחנו זוכים למבט שזכו בו רק הסתתים שהיכו בשיש להופכו לדמויות גיבורים ואלים. מיד אחרי זה התבליטים כוסו בצבעים עליזים שהם הדבר האחרון שנראה לנו היום קשור לפיסול יווני קלאסי. [מאמר מעניין בנושא]

כשרודן מושפע מהפסלים והתבליטים האלה, גם הוא לא רואה אותם בצבעים כמו האתונאים, אלא בלבן כמו הסתתים. הוא התקרב לבחון את הפסלים וראה את הגאונות של פידיאס, שאולי לא פיסל את כולם במו ידיו, אבל נחשב כמי שתכנן אותם. אגב, רודן עצמו החזיק פטיש ואיזמל פסלים בעיקר כשהיו בסביבה מצלמות. את הפסלים שלו הוא יצר בחימר ונתן לעוזרים שלו לצקת במתכת או לסתת באבן.

האומנות היוונית באמת נהדרת. והחיבור לאותם בני אדם שחיו באתונה לפני כל כך הרבה זמן מוסיף לריגוש. הם היו מספיק דומים לנו ובכל זאת כל כך שונים. זו קפיצה בזמן שמזכירה לנו את האנושיות המשותפת ואת התרבות שאנחנו חולקים. דומים ובכל זאת כל כך שונים.

החוטאים הנואפים רגע לפני שהם יוצאים לדרכם אל אש הגהינום

בחלק המודרני של התערוכה, כמו אצל פיקאסו, קשה להשתחרר מהקלישאות. "הנשיקה" ו"האדם החושב" של רודן הם אייקונים רומנטיים שחורגים מעבר למיומנות הפיסולית. אני מתערב שהמוזאון הבריטי משתמש באייקונים האלה במודע כדי למשוך תיירים.

מה שקצת עוזר להתחמק מהקלישאה זה החומר הלימודי שמלווה את התערוכה שמסביר כיצד האדם החושב נוצר כפסלון קטן בתוך העיצוב של "דלתות הגהינום", פרויקט שהוזמן ולא הושלם, והנשיקה גם היא לא נוצרה כקלישאה רומנטית, אלא כייצוג של החוטאים הנואפים רגע לפני שהם יוצאים לדרכם אל אש הגהינום.

כיוון שהיו לי כלי רישום התרכזתי בקלאסיקה היוונית. באותו גבר נאה, עירום, וחסר ראש שמאתגר את תולדות האומנות עם תנוחתו הנינוחה כביכול. עירום, אבל עם סנדלים אופנתיים ולצידו נחש מתפתל על גדם עץ; זהו לא באמת אדם רגיל. האומנות היוונית בתקופה הזו לא מתעניינת באדם הרגיל, אלא בגיבור; באדם האידאלי. או באל, שגם הוא סוג של אדם אידאלי ביוון. זה לא מונותיאיזם מופשט ולא בודהיזם פילוסופי, אלא ייצוג של גשר מאוד מוחשי בין הארצי לנשגב. חזרתי עם הרישום גם אל תבליט הקרב בין המינוטאור לאדם, שהיה תלוי פעם בראש הפרתנון. ואז, הגעתי אל הסצנה היומיומית ביותר: שלושה צועדים בתהלוכה מובילים או מכניעים שור שנראה מתנגד למעשה האנושי כל כך של תהלוכה דתית. הגיבורים של רצף התבליטים האלה הם האתונאים עצמם, ההולכים בתהלוכה לכבוד החג. הם הוצגו במקור על הגג הפנימי במקדש. הארצי עם הנשגב. רק השור כניראה יודע איך זה הולך להסתיים.






נשלח ב בלוג מאמרים עם התגית: , , , ,
2 comments on “שני אמנים צרפתיים ואחד יווני
  1. נעמי הגיב:

    מעניין ונועז אסף, לנפץ ככה מיתוס ולהתבונן באופן ביקורתי כל כך על פיקאסו!
    נדמה לי שבהקשר אמנים דגולים, אגו לא נראה להם בעיה, להפך, מושא לטיפוח.
    מכירה אישית אמן שצוטט פעם בהארץ, על הפוסלים אותו מתוך עולם האמנות, כאומר ״הם חושבים שיש להם אגו גדול, לי יש אגו גדול יותר מלכולם ביחד!״
    אז לעניין האגו הגדול אני לא מתוכחת.
    אבל כשהאלימות מקבלת ביטוי סובלימטיבי בציור חי, חשוב באמת הקונטקסט התרבותי : החופש לפרק צורות, היה אז מהפכני, ולבטא את הייצוג הפנימי של לדוגמא, אישה.
    בחיים הוא אהב לאהוב אותן ובאמנות פירוק. אני חושבת שזה עדיף מההפך.
    ולגבי אותם אמנים המציירים את ילדיהם, והשימוש באנשים, ההתייחסות העלתה לי זכרון כואב כמודל ילדה לשעבר, על ישיבה ארוכה בעירום בסטודיו, וכמיהה עזה להיראות באמת.

  2. אסף פדרמן הגיב:

    תודה נעמי, באמת עדיף לאהוב באמת ולפרק רק באומנות. זה מעורר את השאלה הזו של סובלימציה – שוודאי היתה אז גם בשיח התרבותי בעקבות הפופולריות של פרויד באירופה. "לפרוק" ו"להוציא" זה מושגים שהגיעו משם. היום אנחנו חושבים שלא בטוח שיש ערך (של ריפוי) בפריקה הזו, ואולי להיפך, שזה דווקא יוצר את "הקרמה" ועלול לגלוש גם לחיים עצמם.
    מקווה שהילדים שלי לא ירגישו כמו הזכרון שתיארת…